החלטה בתיק בש 2794/05

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק פ"ח 2062/05המיחס לו עבירת רצח, עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) + 301 לחוק העונשין וכן עבירה של נשיאת והובלת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עת לתום ההליכים בתיק העיקרי. זו הבקשה שבפני.

הנאשם והמנוח  מהכפר ג'אסר א-זרקא. על-פי עובדות כתב האישום החליט הנאשם להביא למותו של המנוח. לשם כך הצטיד באקדח טעון אותו נשא ללא רשיון והגיע למקום בו שהה המנוח. המנוח  ניסה להימלט ואולם הנאשם ירה בו בגבו וגרם למותו.

בפתח הדיון בבקשה שבפני הודיע הסניגור המלומד כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. יחד עם זאת הבהיר כי בדיון בתיק העיקרי תהיה טענתו של הנאשם טענת הגנה עצמית. ככל שהדבר נוגע לבקשת המעצר, טוען הסניגור כי על אף קיומן של ראיות לכאורה יש מקום לשקול חלופת מעצר ובנסיבות אלו מבקש הוא כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר מעצר בטרם יושלם הדיון בעניינו של המשיב.

כאמור אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה ועילת מעצר. בחנתי את טענתו של המשיב להגנה עצמית וסבור אני כי לכאורה, לפחות לשלב זה של הדיון, אין בה בסיס של ממש. אבהיר להלן:

מעדויות כלל העדים שנכחו במקום עולה כי המנוח ישב בבית חברים/קרובי משפחה. המשיב הגיע למקום כשהוא חמוש וקרא למנוח שיבוא אליו. המנוח החל להימלט ואז ירה בו המשיב והרגו. רק לאחר מכן החלו הנוכחים בזירה לרדוף אחר המשיב. מכאן שככל שהמשיב חש כי נשקפת סכנה לחייו הרי שמדובר לאחר הירי הקטלני ולא קודם לו. מכאן שעל פי כלל עדויות הנוכחים אין בסיס לטענת ההגנה העצמית.

בהביאי בחשבון כי הנוכחים נמנים על משפחתו וידידיו של המנוח בחנתי גם את עדויותיו של המשיב עצמו. בעדותו מיום 14/9/05 מתאר המשיב סכסוך שהחל בשלב מוקדם יותר בינו ובין המנוח על רקע ויכוח של מה בכך. תיאור האירוע בו נורה המנוח מתחיל בעדותו זו עמ' 2 משורה 39. מלכתחילה טוען המשיב כי הוזמן טלפונית למפגש שמטרתו סולחה. על אף שלטענתו היה בדרכו לאותה סולחה הוא הצטייד באקדח טעון, יצא מהבית והגיע לנקודת מפגש עם המנוח. על פי עדותו המנוח עמד כשנים וחצי מטר ממנו, כאשר לטענתו (שאינה נתמכת בעדויות אחרות) המנוח נשא סכין. הוא ירה אל עבר רגלי המנוח, המנוח הסתובב והתחיל לברוח לעבר המדרגות. הוא המשיך לירות לעברו עוד 4-5 כדורים. לטענתו לעבר הרגלים, ואז ברח.  בעדות נוספת מיום 22/9/05 עמ' 2 ש 28  טען המשיב ירה ממרחק שנים וחצי מטר. טוען בתחילה שאוים בסכין מאשר בהמשך (ש' 35) שירה בעת שהמנוח ברח על המדרגות.

להשלמת התמונה יצוין כי אין חולק שהכדור הקטלני חדר לגופו של המנוח מהגב. אמנם אין בשלב זה בחומר הראיות ממצא על המרחק המדויק שבין המנוח למשיב בעת ביצוע הירי ורופא אישר כי קיימת אפשרות שהמנוח עוד הספיק לרוץ מרחק קצר בטרם התמוטט כתוצאה מהפגיעה הקטלנית. יחד עם זאת עולה מכל העדויות כי מדובר במרחק של מספק מטרים בין המנוח למשיב שכאמור, בעת הירי, מצוי המנוח במצב של בריחה מהמשיב כשגבו מופנה אליו.

בנסיבות הענין סבור אני כי על פי חומר הראיות סיכויי טענת ההגנה העצמית קלושים, זאת גם אם ניקח בחשבון שהמנוח היה מצויד בסכין. המשיב עצמו מעיד כי הצטייד באקדח טעון על אף שזומן למפגש סולחה, דבר המעיד על הכנה מוקדמת וכוונה לביצוע ירי אל עבר המנוח. המשיב הגיע מרצונו כשהוא חמוש לנקודת המפגש, במקום בו שהו, בנוסף למנוח, אנשים נוספים. המשיב עצמו מעיד כי בעת שהחל לירות לעבר המנוח  לא היה המנוח בקרבה מספיקה כדי לדקור אותו בסכין. לגרסת המשיב עצמו המנוח התחיל לברוח והוא המשיך לירות עליו, עד שפגע בו. מכאן שעל פי עדות המשיב עצמו הוא הכין מראש נשק קטלני טעון וזאת לקראת המפגש עם המנוח. הוא הכניס עצמו מרצון למצב חיכוך עם המנוח. הוא החל לירות לעבר המנוח בטרם היה מצוי בסכנה והמשיך לירות לעברו אחרי שהמנוח ברח וכלל לא סיכן אותו. בנסיבות אלו, גם אם תתקבל גרסתו במלואה לא קמה לו טענת הגנה עצמית.

אמנם המשיב טוען כי כיוון אל עבר הרגלים, לכאורה שלא בכוונה להרוג, ואולם סבור אני כי גם בטענה זו יש קושי, לאור מכלול הנסיבות. גם אם בסופו של יום תתקבל טענה זו הרי שלכל הפחות קיים בסיס מוצק להרשעתו של המשיב בעבירת הריגה, כאשר נסיבותיה הן במדרג החמור יותר של עבירה זו. על זאת יש להוסיף כי המשיב מודה באחזקתו של האקדח ששימש לרצח ללא רשיון, עבירה לכשעצמה חמורה.

מכאן שקימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ולחילופין, בעבירת הריגה כאשר נסיבותיה חמורות. במצב דברים זה ברי כי קיימת עילת מעצר מבוססת, לא רק מעצם החזקה הקבועה בחוק, אלא מעצם הנסיבות. המשיב מעיד, כאמור, שיצא למפגש סולחה במקום בו נוכחים אחרים כשהוא חמוש באקדח טעון. הירי הקטלני בוצע בנוכחות אנשים בקרבה למנוח. מדובר בירי קטלני מכוון ממרחק של מספר מטרים בקרב קהל. הביצוע מעיד, לכאורה, על תכנון מוקדם וקור רוח בביצוע. מכאן שהמסוכנות הנשקפת מהמשיב ברורה על פניה.

על זאת יש להוסיף כי כל העדים מוכרים למנוח, כפי שעולה מעדותו. לאחר שהעיד על עצמו כי הוא מסוגל להגיע אל אדם שעמו הוא מסוכסך ולירות בו אין מקום לאפשר מצב בו יגיע אל אחד העדים. עצם שחרורו ממעצר, לכל חלופה שהיא, עלול לסכן שלומם של עדים, גם אם קודם לאירוע לא היה לו סכסוך עמם.

בנסיבות אלו מתקיימות כל עילות המעצר הקבועות בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996.

כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."