החלטה בתיק בש 2681/07

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. בראשון מיוחסות לו עבירות בנשק, נסיון לרצח ותקיפה ובאישום השני עבירת רצח, נסיון לרצח ועבירות בנשק. המבקש עצור עד לתום ההליכים בענינו. משפטו נשמע בפני הרכב.

המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות, בקשה להסרת חסיון על חומר חקירה, חסיון אשר בענינו הוצאה תעודת חסיון חתומה על ידי השר לבטחון פנים.  ככלל, אמורה היתה העתירה להשמע בפני ההרכב השומע את התיק העיקרי. אלא שב"כ המבקש הגיש, ביחד עם הבקשה לגילוי הראיות החסויות, גם בקשה לשמיעת העתירה בפני מותב אחר. נימוקיו היו רצונו שלא לחשוף קו הגנה וראיות בפני ההרכב הדן בתיק העיקרי. הפרקליטות הודיעה, כי היא מסכימה שהעתירה לגילוי הראיה תשמע בפני מותב אחר. בהתאם, הורה ההרכב בהחלטה מיום 4.6.07, כי העתירה תידון בפניי.

ביום 18.6.07 טענו הצדדים את טיעוניהם בהרחבה. בהמשך השלימו הגשת טענות בכתב.

בנוסף, הופיעו בפניי ביום 18.6.07 קציני מודיעין מהמשטרה, ראש ענף מודיעין במחוז הצפון במשטרה וקצין המודיעין של תחנת עכו. אנשי המודיעין פרשו בפני בית המשפט בדיון בדלתיים סגורות את העילות לחסיון והציגו לעיון בית המשפט את החומר החסוי הרלוונטי. יצויין לענין זה, כי פרוטוקול הדיון במעמדם הודפס בנפרד מפרוטוקול הדיון בתיק הבקשה והוא מוחזק כפרוטוקול חסוי במעטפה נפרדת.

לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים, במכלול הראיות ובחומר החסוי, וגם בהביאי בחשבון את חומרת האישום המיוחס למבקש, החלטתי שאין מקום להיעתר לבקשה ולהורות על הסרת החסיון (ויובהר, כי החסיון הוא על פרטים העלולים לחשוף מקורות מידע בעוד שעיקר הידיעה גולה בפראפרזה להגנה).

אציין עוד, כי משיקולים של קיצור משך ההמתנה להחלטה, וכדי שלא יעוכב המשך הדיון בפני ההרכב, מצאתי לנכון שלא להרחיב את הדיון המשפטי בהיבטי החסיון ובהתאם ניתנת ההחלטה על דרך הקיצור.

הכלל המנחה בבואו של בית משפט לבחון את נחיצותו של חסיון על ראיות קובע, כי בית המשפט יבחן את הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי מחשיפתו של חומר חסוי אל מול התועלת שיש בחשיפה להגנת נאשם ויערוך את איזון האינטרסים הנדרש. המבחן לפיו יועמדו הראיות החסויות לבחינה אל מול הצורך ההגנתי הוא הפוטנציאל הראיתי של הרכיב החסוי. במילים אחרות, על בית המשפט לשקול האם על רקע קו ההגנה אותו נוקט הנאשם, יש חשיבות בהצגת החומר החסוי. הכלל הוא, כי על המאשימה לחשוף, ככל שניתן, את כל המידע שברשותה, בין אם בצורה מפורשת ובין אם בדרך של פראפרזה, באופן שבו יותר כחסוי רק אותו חומר ראיות מינימלי והכרחי אשר חשיפתו עלולה לגרום לפגיעה קשה באינטרס הציבורי, מעבר לפגיעה בהגנת הנאשם. ראה:

ב"ש 838/84, לבני נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ח (3) 729;

ע"פ 383/71 דרורי יהודאי נ' מדינת ישראל, פד"י כ"ו (1), 267;

בש"פ 1924/93 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766;

בש"פ 6392/97 עבדול חלים סאכב בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 176.

ראה גם בש"פ 5080/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3394 , 3395 (2006), שם נאמרו הדברים הבאים:

" הטלת חסיון על ראייה הינו בבחינת חריג לכלל הרחב המחייב הצגה במשפט של מכלול הראיות שנאספו בהליך השיפוטי, כדי לרדת לחקר האמת ולהבטיח עשיית משפט צדק. בהליך פלילי קימת חשיבות מיוחדת לחובת גילוי של כלל הראיות כדי להגשים הליך שיפוטי הוגן, בבחינת אינטרס ציבורי כללי, ובמטרה לגונן על אינטרס הפרט הנאשם מפני עיוות דין העלול להיגרם בעקבות הסתרת ראייה העשויה לסייע לו בהגנתו (בש"פ 4857/05 טלי פחימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 479 (פסקה 5); ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3) 729, 737-8).

 החריג לכלל זה, המאפשר חסיון ראיות לצורך הגנה על בטחון המדינה, נועד לקדם אינטרס ציבורי כללי של הגנה קיומית על בטחונם של תושבי הארץ. משהחסיון מהווה יוצא מן הכלל לעקרון הרחב המחייב גילוי, הפעלתו היא במשורה, ומצטמצמת לאותם עניינים שהם בבחינת הכרח להגנה על בטחון המדינה.

5. כבר נפסק לא אחת, כי משמתבקשת הסרת חסיון שהוצא משיקולי בטחון הציבור לגבי חומר ראיות העשוי להיות חשוב להגנתו של הנאשם, אין עליונות לשיקולי בטחון כאמור על פני שיקולי הצדק. חומר ראיות חיוני להגנת הנאשם יהא עדיף במשקלו אף על פני שיקולי בטחון, ובמצב של ניגוד בין השניים, יכריעו שיקולי הגנת הנאשם והשגת משפט צדק (בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 163; בש"פ 4796/02 חאטר נ' מדינת ישראל). על בית המשפט לשקול את זכותו של הפרט והציבור כאחד לקיום הליך שיפוטי הוגן ולהשגת תוצאת אמת במשפט, לבין אינטרס הציבור בבטחון המדינה. במסגרת שקילות זו, יש ליתן עדיפות לעניינו של הנאשם בהוכחת חפותו על פני חסיון הראייה להגנה על בטחון המדינה (ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרויש, פד"י נה(2) 823; בש"פ 3671/05 קהמוז נ' מדינת ישראל).

6. בית המשפט נדרש על פי סעיף 44 לפקודת הראיות להעריך את ערכן של הראיות החסויות, בבחינת החוליה האחרונה בשרשרת בדיקת הראיות, הכוללת בדיקה ראשונית בידי הגורם המוסמך להוציא את תעודת החסיון, ובחינה וביקורת של גורמי התביעה, המופקדים על ניהול המשפט. אך טבעי הדבר, כי מאחר שהחומר החסוי אינו חשוף לעיני הנאשם, על בית המשפט לנקוט הקפדת-יתר בבדיקתו בהפעלת שיקול דעתו באשר לאיזון הראוי בין אינטרס הציבור הטמון בחסיון לבין משקלו של החומר באשר לתרומתו להגנת הנאשם (עמ"ם 8607/04 טלי פחימה נ' מדינת ישראל; פרשת חאטר, שם)".

במקרה זה בחנתי את הפרטים החסויים ונחיצותם על רקע קו ההגנה, כפי שהוצג בפניי. כפי שיובהר, לא מצאתי כי חשיפת זהות המקורות החסויים חיונית להגנת  הנאשם, במידה המצדיקה את חשיפת המקורות. 

קו ההגנה של הנאשם טוען, בין היתר, כי לא הוא זה שביצע את הירי הקטלני. המקור החסוי מזהה את הנאשם כמי שירה במנוח. המידע שמסר המקור החסוי מתישב גם עם ראיות אחרות גלויות ובכל מקרה אין בו סתירה מהותית לאותן ראיות גלויות ועדויות של עדים שהעידו בבית המשפט. בנסיבות אלו, חשיפת זהותו של המקור אין בה לכשעצמה כדי לסייע לנאשם בהגנתו. כל שיש בה הוא הטלת מורא על המקור החסוי אשר יש להניח, כי לא יסכים להתייצב בבית המשפט ולהעיד. כך גם נכונים הדברים לגבי מקורות אחרים שנחסו בתעודת החסיון, כל אחד מטעמו.