החלטה בתיק בש 2681/05

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכיות אכיפה - מעצרים] התשנ"ו - 1996 [להלן:"החוק"].

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בבית משפט נכבד זה המייחס לו עבירה של הספקת סם מסוכן- עבירה לפי  סעיפים  13 +19 א' לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג- 1973.

ב"כ המבקשת טען  כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום.

ב"כ המבקשת טען עוד כי לנוכח העבירה בכתב האישום, קמה כנגד המשיב עילת מעצר בשל מסוכנותו ולפיכך אין בנסיבות מקרה זה חלופת מעצר הולמת וביקש להעתר לבקשה ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

ב"כ המשיב  טען מנגד כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. לדבריו המחלוקת הינה מאוד מצומצמת. המשיב מודה כי פגש את אותו אדם בשם ציון פרץ אך מכחיש כי מכר לו סמים. לאור האמור טען ב"כ המשיב כי המחלוקת הינה האם אכן באותו מפגש סיפק לו המשיב סם. לדברי ב"כ המשיב אין בדברי השוטר אשר ראה את המשיב מוסר דבר מה לאותו מר פרץ, כדי להוות ראיה לכאורה מספקת. לדבריו השוטר לא היה עם משקפת והיה מרוחק וגם בכך יש כדי לפגום בראיות המאשימה.

אין חולק כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תוכחנה בסוף ההליך הפלילי כראיות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר.

בשלב זה של הדיון נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראיה (ראה בש"פ 8587/95 זאדה נ. מ"י).

לאחר שבחנתי את הבקשה ועיינתי בחומר החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב ואף קיימת עילת מעצר כנגדו בשל מסוכנותו.

מחומר הראיות עולה כי במועד הרלוונטי לכתב האישום היה השוטר וינטרוב ערן (להלן: "שוטר ערן") יחד עם אחרים בתצפית. בשלב מסוים זיהה השוטר ערן בודאות את המשיב אשר מוכר לו מעבודתו במשטרה. הוא מציין כי ראה את המשיב מתיישב בחדר המדרגות והעביר דיווח לשוטר ועקנין שהיה במקום. מיד בהמשך ראה כי מגיע למקום אדם אחר אשר חבר למשיב ושניהם עמדו בכניסה לבנין. בשלב זה מתאר השוטר ערן כי הוא ראה את אותו אחר מוסר דבר מה שנראה כנייר צבעוני למשיב לידו השמאלית, והמשיב מסר דבר מה לידו הימנית של האחר. באותו שלב הלך האחר מן המקום כאשר ידו הימנית מאוגרפת.

בה בעת העביר השוטר ערן דיווח לשוטר נוסף אבי  ועקנין על כיוון הליכתו של אותו אחר. מעדות השוטר ועקנין עולה כי  הוא הבחין באותו אחר מתקרב לאזור בו היה ממוקם בתצפית, כאשר  בו זמנית קיבל דיווח משוטר ערן כי הוא ראה את המשיב מוסר דבר מה לידו הימנית של אותו אחר- ציון פרץ וכי ידו הימנית מאוגרפת. עוד מציין השוטר ועקנין כי בשלב זה השוטר ערן אמר לו שהאחר מתקרב לכיוונו והפנה אותו להסתכל על ידו הימנית. אז הבחין השוטר ועקנין באחר- ציון פרץ מתקרב אליו עם יד ימנית מאוגרפת, החל לעקוב אחריו עד שעצר אותו.

יצויין כי בשלב המעצר אותו פרץ זרק דבר מה מידו הימנית, כאשר השוטר היה בקשר עין עם אותו דבר מה שנפל על הרצפה- אשר הוברר כסם מסוכן מסוג הרואין במשקל המצוין בכתב האישום.

עוד מציין השוטר ועקנין כי אותו פרץ אמר מיד- לא הלכתי לקנות מאברהם בלילה והוא לא נתן לי וזה לא שלי, דבר שאף הוא פועל לחובת המשיב, כאשר האחר מכחיש וקושר עצמו למשיב עוד לפני שהוטח בפניו דבר, בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע".

עוד יצויין כי בתיק החקירה קיים מזכר של השוטר ערן כי היה בקשר עין רצוף עם האחר מר פרץ מן הרגע בו ראה אותו מקבל דבר מה לידו הימנית מן המשיב, ועד לרגע שהעביר הדיווח לשוטר ועקנין כאשר בשלב זה שניהם היו במקביל בקשר עין רציף עם ידו של אותו פרץ, אשר ממנה נזרק הסם  בעת מעצרו .

מהאמור לעיל עולה כי קיים רצף בין השלב אותו ראה שוטר ערן לבין השוטר ועקנין אשר עצר את האחר עם מנת הסם בידו הימנית. השוטר ערן וינטרוב ראה את האחר מוסר למשיב דבר הנראה כנייר צבעוני, את המשיב ראה בבירור מוסר דבר מה לאחר לידו הימנית וכאשר היה קיים קשר עין רצוף עם אותו אחר ועם ידו הימנית המאוגרפת, ממנה נזרקה  מנת סם. לאור האמור הרי קיימות ראיות לכאורה, אשר בודאי מספקות בשלב בו אנו מצויים, להוכחת אשמתו של המשיב.

טענות ב"כ המשיב כי השוטר לא יכל לראות את שראה, לא נמצא להן בסיס בחומר הראיות ולא נמצא תימוכין לטענה כי לא ניתן לראות מאותו מקום, את שראה השוטר ערן. עצם העובדה שהשוטר לא היה מצויד במשקפת, אינה פוגמת בדבריו לפיהם ראה בבירור את שראה.

גם העובדה כי המשיב לדברי השוטר וינטרוב נראה כשהוא מקבל נייר צבעוני מהאחר, כאשר בסופו של דבר על המשיב לא נתפס כסף, אין בה כדי לפגום בראיות הלכאוריות בשלב זה.  המשיב לא נעצר מיד לאחר הספקת הסם, אלא נעצר בבית שכן לאחר זמן מה. על כן עצם העובדה כי לא נמצא עליו כסף, כאשר חלף פרק זמן עד למעצרו, אין בה כדי להועיל למשיב.

השאלה מהן טיבן של "ראיות לכאורה" נקבעה בפסיקת בית המשפט העליון בהלכת זאדה  מפי כבוד הנשיא ברק :

"...השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי.

ההכרעה נעשית על בסיס תשתית ראייתית המונחת במיוחד לעניין הליך זה. הבחינה היא של חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את העיבוד של ההליך הפלילי. התשתית הראייתית מבוססת על ראיות אשר אספה המשטרה, תשתית המשקפת את עמדתה הראשונית של המדינה. חומר הראיות לא עבר את מסננת החקירה הנגדית. עמדת ההגנה, באמצעות עדיה וראיותיה, לרוב טרם הוצגה. שוני זה בין השלב העיקרי (שבו מוכרעת החפות או האשמה) לבין שלב הביניים (שבו מוכרעת שאלת המעצר עד תום ההליכים) מחייב את המסקנה כי טיב ההוכחה הנדרש בהליך העיקרי ואשר קובע את דין האשמה או החפות, אינו יכול לחול בהליך הביניים שעניינו מעצר עד תום ההליכים".