החלטה בתיק בש 2657/05

1. מונח בפני ערר על החלטת השופט ד' פורת [בית משפט השלום בנצרת] מיום 28/8/05 בה הורה על אשפוזו של העורר לצורך קבלת הטיפול הנדרש. הוחלט עוד שהעורר ישהה במקום שיורה עליו הפסיכיאטר המחוזי בתנאי מעצר עד לסיום בירור דינו בתיק העיקרי. על כך הערר. 

2. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות שעיקרן תקיפה וגרימת חבלות של ממש. בתכלית הקיצור אומר כי בכתב האישום נטען כי בשל סכסוך על קניית מכשיר חשמלי בסכום של 120 ש"ח איתר העורר את מקום מגוריה של המתלוננת. הוא הגיע לשם כשבידו סכין, נכנס לדירה בלי הסכמתה ונטל מסך של מחשב בדרשו ממנה להחזיר לו את הכסף ששילם וכן לתת לו זהב. אחר כך איים על בנה של המתלוננת ולבסוף היכה אותה עד שנזקקה לטיפול רפואי. לאור נסיבות חמורות ומוזרות אלה נשלח העורר בתאריך 2/8/05 לבדיקה פסיכיאטרית לשם מתן חוות דעת בעניין מסוכנותו של העורר וכשירותו לעמוד לדין.

בחוות הדעת מיום 21/8/05 נקבעו המסקנות הבאות:

"1. הנ"ל סובל מהפרעה דו- קוטבית על רקע אורגני, כעת בשלב פעיל.

2. בשל הפרעה נפשית מוגבל ביכולתו להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור.

3. מחמת מחלתו מתקשה להבין את חומרת מעשיו ולקבוע קו הגנה יעיל ולפיכך אינו כשיר לעמוד לדין".                            

חרף מסקנות אלו, הומלץ בחוות דעת זו על המשך קבלת טיפול פסיכיאטרי במרפאה. לא נאמר בחוות הדעת כי מצבו של העורר מצריך אשפוז.

2.  בדיון ביום 23/8/05 החליט השופט פיילס, על הזמנת חוות דעת משלימה שתבחן את הסיכון הנשקף מהעורר למתלוננת לאור האישומים המיוחסים לו. השופט הדגיש כי במידה ויימצא כי נשקפת סכנה כזו מהעורר, על הפסיכיאטר לנמק מדוע אין מצבו של העורר מצריך אשפוז אלא אך טיפול מרפאתי. למשך הזמן עד למתן חוות הדעת המשלימה הוחלט כי העורר יישאר בתנאי אשפוז פסיכיאטרי.

3.  בחוות דעת משלימה בעניינו של העורר שנערכה ביום 26/8/05 צויין כי חל שיפור במצבו של העורר בעקבות טיפול תרופתי שקיבל במהלך האשפוז. בחוות הדעת יש התייחסות למסוכנות הצפויה מהעורר ובהקשר לכך נאמר כי הסבירות שיחזור בשנית על מעשיו אינה גבוהה.  גם הפעם הומלץ על המשך קבלת טיפול פסיכיאטרי מרפאתי. הודגש במפורש כי מצבו הנפשי הנוכחי של העורר אינו מצריך אשפוז פסיכיאטרי.

4.  לאחר דיון נוסף ביום 28/8/05 החליט השופט פורת כי המשיב יאושפז בתנאי מעצר עד לסיום הבירור בעניינו. בהחלטתו התייחס השופט פורת למה שנראה לו סתירה בין שתי חוות הדעת בכל הנוגע להערכת מצבו הנפשי של העורר ולאור סתירה זו נגש להחליט בבקשת המעצר עד תום ההליכים שהייתה מונחת על שולחנו.  השופט ציין כי הוא מעדיף את חוות הדעת הראשונה וכן נותן משקל רב לנסיבות ביצוע העבירה. לאור כל אלה הורה על אשפוזו של העורר בתנאי מעצר. על החלטה זו, כאמור, הוגש הערר שלפניי.

5. בדיון בפניי ביום 21/9/05 טען ב"כ העורר כי למרות שהומלץ בשתי חוות הדעת על המשך טיפול מרפאתי העורר ממשיך להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לפי צו בית המשפט. כמו כן טען ב"כ העורר כי מרשו אינו כשיר לעמוד לדין וכתימוכין לכך הביא את מה שנקבע בחוות הדעת הראשונה. לטענתו, יש לבחון חלופה לאשפוזו של העורר וחלופה כזו לא נבחנה בבית המשפט קמא.

ב"כ המשיבה חולקת על טענת ב"כ העורר באשר לאי כשירות המשיב לעמוד לדין והיא מגייסת לשם כך את האמור בחוות הדעת השניה. לטענתה, בשל מסוכנות העורר אין לקבל חלופות לאשפוז כפי שמציע הסנגור.

6.  לדעתי, הן בית המשפט קמא והן הצדדים עצמם סטו מהדרך הרגילה שיש לילך בה במקרים מסוג זה. לשם הבהרת דברי אביא תחילה את הוראות הדין הרלבנטיות. סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 [להלן - החוק לטיפול בחולי נפש] אומר:

"16. אשפוז עצור

[א] ציווה בית משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן - תובע), ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה.

[ב] לא יתן בית משפט צו לפי סעיף קטן [א] אלא לאחר שקיבל חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר".   

על פרשנותו הנכונה של סעיף זה עמד בית המשפט העליון ב-בש"פ 92/00  פלוני נגד מדינת ישראל , פ"ד נד[4], 250 באמרו בעמ' 258:

"הסמכות שהוראת סעיף 16 מקנה לבית המשפט נסבה על מצבים שבהם עצור בבית מעצר רגיל אינה הולמת את מצבו הנפשי הרפואי, וכלשון סעיף 16(א): בית המשפט סבור "כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז" אם כך סבור הוא, כי אז מוסמך בית המשפט לקבוע "שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר.... לתכלית זו, ולא לכל תכלית אחרת, לרבות לא לבירור מצבו הנפשי של העצור לעניין כשירותו לעמוד לדין או לעניין שפיות דעתו לעת ביצוע העבירה. " [ההדגשה הוספה)

על הפרק עמדה ועודנה עומדת בהליך הנוכחי שאלה אחת בלבד והיא: האם לקבל את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. על בקשה שכזו חלות הוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים], תשנ"ו - 1996. אם הנאשם-העצור הוא חולה נפש יחולו בנוסף הוראות סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש העוסק בשאלה היכן יוחזק העצור. בשלב זה אין בית המשפט עוסק בכלל בשאלת כשירותו של העצור לעמוד לדין וגם לא בשאלה האם היה אחראי למעשיו בשעת מעשה. שאלות אלה עתידות להידון בפני בית המשפט המברר את האישום.