החלטה בתיק בש 2647/05

            המאשימה מבקשת מבית המשפט להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, בגין כתב אישום שהוגש נגדם ביום 25.8.05. להלן פרטי האירועים נשוא כתב האישום: ביום 6.8.05 בשעה 04:00 לפנות בוקר הגיע המשיב מס' 1 [להלן - עימאד] עם אנשים אחרים אל חוף צינברי שלשפת הכינרת כשהם נוסעים במכונית מסוג אופל קדט. הנוסעים ביקשו להיכנס לחוף ללא תשלום והמאבטח שהיה במקום נעתר לבקשתם על סמך הטענה כי הם אמורים להיכנס אך ל- 10 דקות ולצאת לאחר מכן. משבוששו לצאת ולא שילמו את דמי הכניסה ניגש אליהם המאבטח ודרש מהם לשלם את דמי הכניסה בסך 40 ש"ח. נוכח דרישה זו פרץ ויכוח בין עימאד לבין המאבטח. שניים מבין נוסעי המכונית חשו למקום וביקש "לעזור" לעימאד. עם התלהטות הויכוח דחף אחד מהם את המאבטח בכתפו ומיד לאחר מכן נטל עימאד בכוח את אקדחו של המאבטח מתוך הנרתיק שעל חגורתו, כיוון את האקדח לעבר המאבטח, לחץ על ההדק וניסה לירות בו. למזלו של המאבטח נפלה המחסנית במהלך דריכת האקדח ועל כן לא נורתה יריה ממנו. משראה עימאד כי אינו מצליח לירות במאבטח נכנס לרכב בעודו נושא את האקדח ויחד עם שלושת האחרים עזב את החוף עם המכונית. בגין אירוע זה מיוחסות לעימאד עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329[א][2] לחוק העונשין תשל"ז-1977, שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402[ב] לחוק הנ"ל והחזקת נשק ונשיאתו, לפי סעיף 144[א][ב] לחוק הנ"ל.

            עד כאן עובדות האישום הראשון המיוחס לעימאד בלבד.

באישום השני מעורב המשיב מס' 2, אחיו של עימאד, עלי חמדאן [להלן - עלי]. באישום השני נטען כי לאחר האירוע הקודם ובריחת עימאד ונוסעי הרכב ממקום האירוע, הגיעו שני האחים לטבריה. עלי נטל את המכונית ונהג בה במטרה להרחיק כל קשר בינה ובין אחיו עימאד. בנוסעו מטבריה לכיוון צומת גולני הבחינו בו שוטרים מתחנת טבריה אשר קיבלו בינתיים הודעה על גניבת האקדח וניסיון הירי. השוטרים הורו לעלי לעצור אולם הוא נמלט מהם תוך התעלמות מרמזורים וכשהוא נוסע במהירות גבוהה. על פי הנטען בכתב האישום נטש עלי את המכונית באזור כפר כנא והמשיך את דרכו ברגל. הוא נעצר רק כעבור שלושה ימים. במהלך האירוע הזה עמדו שני האחים - המשיבים, בקשר טלפוני שבסופו, בשעה 07:00 של אותו בוקר, התייצב עימאד בתחנת המשטרה בנצרת ודיווח כי המכונית נגנבה במהלך הלילה, ביודעו שדבר התלונה הוא כוזב.

בגין אירועים אלה מיוחסות לעימאד העבירות של ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לאותו חוק. לאחיו עלי מיוחסות באישום השני עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, סיוע לאחר מעשה לפי סעיף 260[א], מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338[1], הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62[2] לפקודת התעבורה [נוסח חדש] והפרת הוראת תמרור לפי סעיף 62[8] לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

בבקשת המעצר עד תום ההליכים נטען כי יש בידי המאשימה ראיות טובות לכאורה להוכחת כל האישומים ובהן הודעות המתלונן ועדויות של עדי ראיה, איכוני טלפונים סלולריים ודו"ח מסדר זיהוי, כל זה בנוגע לעימאד. באשר לעלי הראיות הן דו"ח מסדר זיהוי, איכון טלפון סלולרי לאורך תוואי הנסיעה ופלטי תקשורת בין שני המשיבים.

באשר לעילת המעצר נטען כי העבירות המיוחסות לעימאד מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21[א][1][ג][4] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"ו - 1996. לטענת המאשימה עימאד לא הצליח וגם אינו יכול להפריך את המסוכנות הזו. קיימת גם עילת מעצר מכוח הנסיבות והיא שהתנהגותו של עימאד מקימה יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר הוא עלול לסכן את בטחונם של בני אדם ובטחון הציבור. הוא אדם שלוח רסן ונטול עכבות אשר בלהט הרגע, בשל ויכוח פעוט, היה מוכן אפילו ליטול חיי אדם.

באשר לעלי נטען כי העבירות המיוחסות לו חמורות באופיין ויש בהן חתירה תחת אושיות השלטון והמשפט. המלטותו ממרדף משטרתי והתעלמותו מהוראות השוטרים מקימות חשש כי אם ישוחרר, עלול גם עלי להביא לשיבוש הליכי משפט וגם להתחמק מהליכי השפיטה. בנוסף לעבירות ולנסיבותיהן נטען על ידי התובע כי לעימאד יש הרשעות קודמות בעבירות של הריגה, תקיפת שוטר ועבירות סמים ואלימות. לאחיו עלי יש 18 הרשעות קודמות בהן עבירות של הריגה, שוד, עבירות רכוש, אלימות, סמים ובריחה ממעצר.

הסניגור, עו"ד אבנון, אינו כופר בעברם הפלילי של מרשיו אולם חולק על קיומה של תשתית ראיות מספקת. הוא גם סבור כי לא הוכחה עילה למעצר עד תום ההליכים. כפי שניתן להבין מתאור העובדות דלעיל טענתם הבסיסית של המשיבים היא כי לא היו כלל בחוף צינברי וממילא אף אחד מהם, ובמיוחד לא עימאד, שדדו את האקדח או ניסו לירות במאבטח.

התובע, עו"ד קנדלפת, הבהיר לבית המשפט כי הגם שהתביעה משוכנעת כי גם עלי היה נוכח בחוף יחד עם אחיו והיה בין נוסעי המכונית שהגיעו לחוף, אין בידיה הוכחות לכך ועל כן מייחסים לו אך את העבירות הנובעות מההימלטות מהשוטרים כמתואר לעיל.

אפרט בקצרה את הראיות המסבכות, לכאורה, את עימאד באירוע של גניבת האקדח וניסיון הירי:

א. נמצא בזירת האירוע פס פלסטיק המהווה חלק מגג המכונית התואם בוודאות את המכונית שנתפסה לאחר מכן ואשר אין ספק כי שייכת לעימאד;

ב. השוטרים זיהו את המכונית בצומת פוריה, כשהיא בדרכה לצומת גולני. כאן יוער כי בכתב האישום לא תואר מרדף קודם שערכו השוטרים אחר המכונית ושבמהלכו איבדו השוטרים קשר עימה, והוא חודש רק מאוחר יותר כאשר המכונית נראתה שוב בטבריה כשפניה מועדות מערבה. במרדף הראשון נראו שלושה אנשים במכונית ובמרדף השני נראה בה רק אדם אחד שהוא הנהג, אדם שלאחר מכן זוהה על ידי אחד השוטרים, והתברר שזה עלי;

ג. המאבטח זיהה את עימאד במסדר זיהוי חי כאיש שירה בו;

ד. לא רק ששני המשיבים זוהו כאמור לעיל והזיהוי מפריך למעשה את האליבי שלהם, אלא שתדפיס השיחות היוצאות מהפלאפונים שלהם מראה כי הם שהו בשעות הבוקר בטבריה ולא בביתם בנצרת;

עו"ד אבנון מנגד טוען כי ראיות אלה אינן מספיקות, גם לא לכאורה, לשם הרשעת המשיבים ולפחות אינן בעלות העוצמה הנדרשת לשם הרשעה. את טענותיו הוא ממקד בנקודות אלה:

א. המאבטח שהיה האיש שכלפיו כוון האקדח אינו אומר בהודעתו במשטרה כי עימאד לחץ על ההדק. את זאת אומרים רק אנשים אחרים שעמדו לידו, ובנסיבות העניין עדותם אינה מספקת;

ב. לגבי עלי, גם בהנחה שהוא זה שניסה להימלט במרדף מהשוטרים, אין בכך שום עבירה ובוודאי לא עבירה המחייבת מעצר עד תום ההליכים;

ג. בהעדר הוכחה כיצד ועל שום מה הגיע עלי לטבריה בשעת בוקר מוקדמת הרי הזיהוי שזוהה כביכול על ידי השוטרים כמי שנהג במכונית אינו בעל משקל ראייתי רב;

ד. ועוד לעניין הזיהוי טוען עו"ד אבנון כי השוטר לוטפי שביצע את המרדף השני זיהה את עימאד דווקא [ולא את עלי] כמי שנהג ברכב. מכל מקום השוטר עצמו אומר כי הוא מזהה את עלי כמי שהיה שם "רק ב- 90%". אחת השוטרות טענה כי מי שישב במכונית בזמן המרדף הוא אדם קירח אך מי שהיה קירח באותו יום היה דווקא עימאד ולא עלי;