החלטה בתיק בש 2637/05

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בתיק פ"ח 2060/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בתיק העיקרי. בקשה זו היא הבקשה שבפני.

המשיב מואשם בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (שתי עבירות) ועבירה של נסיון למעשה מגונה בנסיבות מחמירות. עבירות המין המיוחסות לו נעברו, על פי הנטען, בביתו שהיא קטינה ילידת 1991. עוד מואשם הוא בעבירות אלימות כלפי אשתו וילדיו האחרים, עבירות של תקיפת קטין חסר ישע, תקיפה בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין חסר ישע ואיומים. יצוין כי עבירות האלימות המיוחסות לו נעברו, על פי הנטען, במספר רב של פעמים.

כבר בדיון  הראשון לא חלק הסניגור על קיומן של ראיות לכאורה בתיק והודיע שיטען כנגד עוצמתן של הראיות והצידוק שבהחזקת המשיב במעצר. באותו דיון הסכימו הצדדים שיוגש תסקיר מעצר בטרם יתן בית המשפט את החלטתו (פרוטוקול מיום 21/9/05).

לבית המשפט הוגש תסקיר, אליו אתיחס עוד בהמשך.  שירות המבחן קבע כי בשים לב להרשעות קודמות של המשיב נראה כי קיימת רמת מסוכנות להישנות התנהגותו העבריינית ובנסיבות אלו לא המליץ על שיחרורו של המשיב ממעצר. 

ביום 11/10/05 טענו הצדדים לגופה של הבקשה. ב"כ המאשימה הציגה את הראיות בפני בית המשפט וטענה כי דינו של המשיב להעצר עד לתום ההליכים. הסניגורטען כי הראיות אינן מספיקות כדי לבסס את מעצרו של המשיב. בין הייתר טען כי חלק מהאירועים עליהם מדבר אחד המתלוננים, בנו הקטין, קשורים בכתב אישום קודם עליו כבר נשפט המשיב. עוד הצביע על כך שהקטין חזר בו מעדותו וכן טען כנגד עדויות נוספות, כמפורט בפרוטוקול. בנוסף, הצביע על חוסרים בתסקיר המבחן וביקש כי בית המשפט יורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ומבלי שהדבר יחשב כקביעת עמדה סופית בעניינו של המשיב, החלטתי להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים, כפי שיפורט.

מאחר ובהחלטת ביניין עסקינן לא אפרט את הראיות. יחד עם זאת אבהיר,  כבר בשלב זה, שסבור אני כי קימות ראיות לכאורה שדי בהם כדי לבסס, במידה הסבירה, סיכוי להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

בכל הנוגע לעבירות אלימות כלפי הקטינים - בתיק עדויות שנגבו ע"י חוקר ילדים המפרטות אירועים שונים של אלימות שנקטה כלפיהם, לרבות אלימות פיזית, מכות עם חגורה ואלימות מילולית. אינני סבור כי יש בסיס של ממש לטענה כי חלק מהאירועים המפורטים בעדויות מתייחסים לכתב האישום הקודם עליו כבר נשפט הנאשם.  אמנם מדובר בצורה זהה של אלימות, דבר המחזק את הטענה כי מדובר בדפוס התנהגות חוזר של המשיב, ואולם אין מדובר באותם אירועים.  האירועים בכתב האישום הקודם אירעו בשנת 2001.  מעיון בראיות ניתן להתרשם כי הקטינים מדברים ומספרים על אירועים מהעת האחרונה. אמנם אין תאריכים ברורים, ולא ניתן לצפות מילדים קטנים שידייקו בתאריכים,  ואולם ניתן להבין במפורש כי מדובר באירועים מהתקופה האחרונה, זמן לא רב לפני גביית העדויות ע"י חוקרי הילדים.

העובדה שהבן הקטין חזר בו מעדותו בהתייחס לאחד מהמקרים אינה מערערת את עצמתן של הראיות כמכלול. חזרה מתלונה במקרים של אלימות במשפחה היא כמעט ממאפייני התופעה. ניתן ללמוד ממנה בעיקר על חשש קרבן העבירה מבן המשפחה האלים, יותר מאשר על העדר אלימות.

על זאת יש להוסיף כי בכל הנוגע לעבירות האלימות מודה המשיב עצמו ב"50% מהמקרים" כדבריו בעדותו. די, במקרה זה, ב 50% כדי לבסס סיכוי הרשעה סביר בעבירות האלימות המיוחסות לו בכתב האישום. בהיות האלימות הפיזית, האלימות המילולית ואווירת האימה בבית המשפחה תופעה נמשכת, יש גם בסיס איתן, לכאורה, להרשעתו של המשיב בעבירת התעללות בקטין חסר ישע.

בכל הנוגע לעבירת המין בקטינה, עבירה אותה מכחיש המשיב, גם כאן קיימות ראיות אם כי בעצמה פחותה מעבירות האלימות. עדותה של הקטינה נתמכת בעדות דודתה ששמעה ממנה על האירוע וכן עדות האם המעידה על סימני התנהגות האופייניים לקטינה במצוקה מסוג זה.  להבדיל מעבירות האלימות אין עדויות ראיה של עדים לעצם מעשי המין, כך בדרך כלל בעבירות מסוג זה. כאמור גם המשיב מכחיש את ביצוע המעשים . לכן לא ניתן לאומר שעצמת הראיות בענין עבירות המין זהה לעצמת הראיות בעבירות האלימות האחרות. יחד עם זאת, ולצורך בקשה זו, סבור אני כי די בראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב גם בעבירות המין.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 ;

כאשר מתייחסים לעבירות המין והראיות באספקלריה של מכלול הראיות בעבירות האלימות שבתיק סבור אני כי ניתן לקבוע שיש בסיס מוצג בחומר הראיות להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

על זאת אוסיף את הרשעתו הקודמת של המשיב בעבירות אלימות דומות כלפי אותם מתלוננים (ת"פ 259/01 של בית המשפט המחוזי בחיפה). אמנם בעת שבית המשפט ידון בעניינו בתיק העיקרי, ובטרם יוכרע דינו, לא יהיה רשאי לדעת ולהתיחס להרשעתו הקודמת . ואולם ככל שהדבר נוגע לבקשת המעצר רשאי בית המשפט ללמוד מההרשעה הקודמת על דפוס התנהגות חוזר, זאת הן לעניין הערכת מסוכנות והן לצורך הערכת הראיות, כאשר לצורך זה ניתן ללמוד מהרשעתו הקודמת על מעין שיטה ומעשים דומים, במובן זה שההרשעה הקודמת מחזקת את משקלן של הראיות בבקשת מעצר הנוכחית.

אינני מתעלם מהטענה כי התלונות הן במגמה להרחיק את המשיב מהבית. טענה זו עולה במקרים רבים של אירועי אלימות במשפחה. במקרה זה לא ניתן לשלול כי קים רצון להרחיק את המשיב מהבית אלא שלאור הרשעתו הקודמת לא ניתן לאומר שרצון זה הוא הסיבה לתלונות ולא התוצאה של התנהגות המשיב כלפי משפחתו.

לכן, בסיכומו של דבר, סבור אני כי תשתית הראיות כנגד המשיב מוצקה במידה המגלמת סיכוי סביר להרשעתו.