החלטה בתיק בש 2636/05

כנגד המבקש הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בת"פ 4144/05 המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין וכן עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333+335+ סעיף 29 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. זו הבקשה שבפני.

כתב האישום מיחס למשיב דקירה של שני מתלוננים וזאת על רקע ובהמשך לתגרה שהחלה בגלל ויכוח של מה בכך. הסניגור טוען כי גם אם יש ראיות לכאורה הרי שאין הן במידה המצדיקה את מעצרו. לחילופין טוען הוא כי העובדה שכנגד אחרים המעורבים בפרשה לא הוגש כתב אישום מחייבת את שחרורו ממעצר. עוד טוען הוא כי מדובר בצעיר שביום האירוע עבר רק בשבוע את גיל הקטינות. הוא עדיין תלמיד תיכון. בנסיבות אלו, ועל אף שאינו קטין כמשמעו בחוק, מבקש הוא כי בית המשפט יבחן את ענינו כאילו היה קטין, ויורה על שחרורו, ולו לחלופת מעצר שתאפשר לו להמשיך את לימודיו התיכוניים.

בכל הנוגע לראיות שבפני בית המשפט סבור אני כי אין ממש בטיעוני ב"כ המלומד של המשיב וקיימות ראיות מוצקות שיש בהן, לכאורה, כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעתו בדין. אפרט להלן בתמצית.

באירוע נדקרו שניים. האחד, קיזל, הופל על הרצפה ונדקר מספר פעמים בפלג גופו העליון. בעדותו הראשונה בבית החולים תיאר את חולצתו של האדם שדקר אותו באופן הדומה לחולצתו של המשיב ביום האירוע. מאוחר יותר זיהה את המשיב בוודאות במסדר זיהוי תמונות.  השני, אסלאן, נדקר בידו. מתלונן זה  תיאר בעדותו את חולצתו של המשיב ואולם סירב להשתתף במסדר הזיהוי.

המשיב מסר מספר עדויות ושינה את גרסתו מספר פעמים. בחלק מעדויותיו במשטרה טען כי הוא זה שהוציא סכין ודקר את קיזל, לאחר שזה קילל את אחותו, וכן את אסלאן שניסה לסייע לקיזל. בעדויות אחרות שינה את גרסתו וטען כי מוחמד שוק הוא זה שהביא את הסכין לזירה ודקר ראשון את קיזל ואולם בהמשך, לאחר שקיזל נפל על הרצפה, לקח המשיב את הסכין משוק ודקר את קיזל מספר פעמים, גם כאן כנקמה על שקילל את אחותו. גרסתו השלישית היא ששוק הוא זה שהביא את הסכין וביצע את כל הדקירות בעוד שהוא רק ניסה להפריד בין הניצים.

גרסתו "הממוצעת" של המשיב היא כי לאחר שקיזל כבר שכב דקור על הארץ הוא זה שלקח את הסכין משוק ודקר אותו מספר פעמים. כאמור, יש לו גם גרסה מחמירה יותר וגרסה מקלה.  שינוי הגרסאות, כאשר חלק מהן חייבות להיות גרסאות שקריות מחזק את ראיות התביעה כנגדו.

העד חוטי  מעיד ומספר כי המשיב הוא זה שהביא את הסכין לזירה וביצע את כל הדקירות בקיזל ובאסלאן. כך גם טוען העד שוק הן בעדותו והן בעימות עם המשיב. את האמירה כי  הוא מצטער ניתן להסביר על רקע עדותו כי הוא זה שאמר למשיב כי קיזל קילל את אחותו, דבר שהוביל להתפרעות ולהתלהטות היצרים. העד אבד אלראזק שלא ראה את האירוע סיפר ששאל את המשיב מדוע דקר את קיזל. המשיב לא הכחיש שדקר וסיפר כי דקר כתגובה על פגיעה בכבודה של אחותו.

בסיכומו של דבר, גרסאותיו של המשיב עצמו, ביחד עם העדויות האחרות, מבססות כנגדו סיכוי סביר להרשעה.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראיתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 ;

סבור אני כי די בראיות הנ"ל כדי לקבוע כי קיים סיכוי של ממש להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. מכאן שדין טענותיו של הסניגור, ככל שהן מתייחסות לטיב הראיות, להדחות.

משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהגותו של המשיב מצביעה על מסוכנות. בין אם נאמץ את הגרסה העולה ממירב הראיות ולפיה הוא זה שדקר את כל הדקירות, ובין אם נאמץ את הגרסה הממוצעת, דהינו שלקח את הסכין משוק לאחר שקיזל כבר נפל מדקירות ראשוניות ואז ניגש ודקר אותו מספר פעמים, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי מדובר באדם מסוכן. מדובר באדם שעל  רקע ויכוח סתמי דוקר אחר שכלל לא היה מוכר לו מספר פעמים בפלג גופו העליון, ממשיך ודוקר אותו אחרי שזה נפל על הרצפה ומבחינתו של המשיב אינו מהווה עוד סכנה, ובהמשך דוקר אחר בידו.   

במקרים מעין אלו סבור אני כי יש לבחון את מסוכנותו לא על פי העבירה המיוחסת לו בכתב האישום אלא כאילו מדובר באדם המבצע עבירת רצח. כי הרי מסוכנות נבחנת לא רק על פי התוצאה אלא על פי טיב ההתנהגות ומוכנות העבריין לפגוע ולסכן אחרים. מעשיו מצביעים על כך שחיי אדם אינם ערך בעיניו ולמעשה מוכן הוא לרצוח. כי הרי העובדה שהאירוע הסתיים ללא פגיעה קטלנית אינה פועל יוצא של כוונת מכוון שלא לגרום לתוצאה הקטלנית אלא בעיקר מזל שנובע מהחטאה מקרית של הלב ומיעילותם של הצוותים הרפואיים שטיפלו בקיזל. ככל שהדבר נוגע לרכיב ההתנהגותי והנפשי של המשיב, יכול היה המשיב גם לגרום למותו של המתלונן. מכאן גם שהמסוכנות הנשקפת מהתנהגותו שקולה לזו שנשקפת מהתנהגותו של נאשם שעל רקע דומה גרם למותו של אדם.

מכאן שמתקיימים כל התנאים לקיומה של עילת מעצר.  

בכל הנוגע לטענת "אחידות המעצר", הנטענת כהיקש לטענת אחידות הענישה, סבור אני כי לא זה המקום להורות על שחרור מטעם זה.

אמנם אין חולק כי גם אחרים היו מעורבים בתגרה ואולם שימוש בסכין מיוחס רק למשיב. הוא מנסה ליחס שימוש בסכין גם לאחרים ואולם אין גרסה אחרת התומכת בגרסתו. מכאן, שגם אם אחרים היו מעורבים בתגרה, הרי שלא ניתן לגזור כלפיהם גזירה שווה, לפחות על בסיס הראיות כפי שהן. מכאן גם שאין מקום לטעון כי ראויים הם ליחס זהה, וכפועל יוצא מכך שהיחס למשיב צריך להיות זהה לזה שננקט כלפי האחרים.

מכאן לטענתו החילופית של הסניגור כי יש לנקוט כלפי המשיב יחס זהה לזה הננקט כלפי קטינים, בהיותו תלמיד תיכון שזה עתה מלאו לו 18.