החלטה בתיק בש 2626/06

בקשה להחזרת משאית שנתפסה ביום 23.2.06 בשדרות, על ידי משטרת ישראל בהוראת המשרד לאיכות הסביבה, בטענה של שפיכת פסולת ללא היתר. טענת המבקש היא שהמדובר בעבודות פינוי ערימות אדמה, שבוצעו לבקשת העיריה ובאישורה, כשנציג מוסמך של העיריה, הורה לנהג המשאית לבצע את הפינוי למגרש אליו הועברה האדמה. לתמיכה בטענתו, המציא המבקש עותק מכתבו של מר יואב לפידות, מהנדס עירית שדרות המאמת את האינפורמציה הנ"ל. כתוצאה מהחרמת המשאית, נגרמים למבקש נזקים והפסדים כלכליים כבדים ביותר. 

המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת להתיר לה להחזיק את המשאית עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק. לטענתה, במידה ותוחזר המשאית, יוכל המשיב "להמשיך ולבצע עבירות דומות, לגרום לפגיעה בבטחון הציבור ולנזקים אקולוגיים חמורים". כן טוענת המשיבה כי תפיסת המשאית מהווה כלי הרתעתי הצופה פני עתיד. המדובר בעבירה שהמניע לה הוא כלכלי ותפיסת המשאית תוך פגיעה כלכלית במבקש, הינה חלק ממטרת ההליך. כתמיכה לטענתה בדבר זכות החילוט, הביאה היא את רע"פ 443/04 מנחם יצחק נ' מדינת ישראל תק- על' 2004(1) 542.

נדמה כי אין מחלוקת באשר לעובדות עצמן. נהג המשאית אכן שפך ערימות אדמה, מעורבות בפסולת בניין, במגרש מס' 900 בעיר שדרות, וזאת בהתאם להוראות מהנדס העיר והנחיותיו.  מנגד, אין גם מחלוקת כי פעולת התפיסה נעשתה לכאורה כדין, זאת בהתאם לסמכות המוקנית למשטרה בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969.

המחלוקת העומדת בפני איפוא להכרעה הינה מצומצמת יחסית,  והיא האם יש מקום בנסיבות אלה להמשיך ולהחרים את המשאית, או שיש להחזירה למבקש, ובמילים אחרות - הכרעה בין זכות הפרט לקנינו אל מול צרכי האכיפה הפלילית..

בבש"פ 7715/97 חג'ג' ואח' נ. מדינת ישראל פד"י נב (1), 14, פסקה 7, ציינה כב' השופטת שטרסברג' כהן:

"תפיסה בפועל של הרכוש הוא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה וזאת כאמצעי בטחון...נ

הפגיעה ברכושו של אדם על ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד, היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עקרון המידתיות המקובל עלינו".ב

בבש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ. מדינת ישראל פד"י נד (2) 464 פסקה 6, ציינה כב' השופטת שטרסברג כהן:

"לא הרי תפיסת חפץ כהרי המשך ההחזקה בו, המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כך נקבע, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים. מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה, לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת, אלא יש לבחון אם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה ואם המשך החזקת החפץ בידי המשטרה אינו פוגע בבעל הזכות בנכס במידה העולה על הנדרש".

מהו המצב בענייננו? האם החרמת המשאית, בנסיבות שפורטו לעיל, הינה מידתית ושקולה כנגד הפגיעה בקניינו של המבקש? נראה לי בכל הכבוד הראוי שלא. החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 443/04 מנחם יצחק נ' מדינת ישראל הנ"ל, עליה נסמכת המשיבה, אינה תורמת לענייננו, שכן באותו עניין, כרה המבקש באופן אקטיבי ומודע, חול ללא היתר ושלא כדין, בשטח הנמצא סמוך לגדת הירקון ואשר שייך למנהל המקרקעין של מדינת ישראל. באותן הנסיבות, גנב המבקש חול, העמיסו לנגרר ששייך לו, נטל את החול לעצמו ועזב את המקום. הוא נמלט מן המקום, וכאשר שוטר ביקש לראות את רישיון העבודה שלו ורדף אחריו, שיסע המבקש לעבר השוטר את כלב שכנו, כדי למנוע את המעצר. בהמשך ניסה השוטר לעצור את רכבו של המבקש, אולם המבקש נסע במהירות לכיוונו של השוטר וכמעט פגע בו.

בענייננו המדובר בפעולה שביצע המבקש, עפ"י הוראות מהנדס העיר ובהנחייתו, בתום לב לכאורה, באופן פורמלי, לאור יום, כשנאמר לו מפורשות (והדבר מגובה אף במסמך רשמי בכתב) על ידי בעל הסמכות - מהנדס העיר, שהעברת האדמה הינה לשטח מגרשה של העיריה. המבקש לא היה  מודע כלל לעבירה שביצע והיה משוכנע כי פועל הוא כדין, לאחר שקיבל הנחיה מבעל סמכות בכיר.   האם ניתן בכלל להשוות עובדות אלו לענייננו? אין ספק שלא.

ספק בעיני אם יוגש כלל כתב אישום בנסיבות אלה כנגד המבקש, ואולם ברור לי, ככל שהדבר נוגע לבקשה המונחת בפני, כי לא למקרה כגון זה התכוון המחוקק בחוקקו את הפרק הרביעי לפסד"פ (מעצר וחיפוש)[נח] תשכ"ט - 1969.  נראה לי, בכל הכבוד, כי תכלית החקיקה לא נועדה למקרים תמי לב כגון אלה, אלא למקרים בהם ביצע העבריין עבירות בידיעה ממש ו/או לפחות בידיעה קונסטרוקטיבית. בענייננו, כיצד יכול היה המבקש, כמו גם האדם הסביר לחשוד כלל, על רקע הנחיות מהנדס העיר, כי קיימת במעשיו עבירה כלשהיא?

בנסיבות אלה, לא נראית לי ראויה עמדת המשיבה להמשיך ולהחזיק במשאית, תוך פגיעה חמורה בקנינו של המבקש וגרימת נזקים כלכליים כבדים לו, ובכל מקרה נראית לי פגיעה זו, כבלתי מידתית וכחריגה לעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

בשולי הדברים וקודם חתימה אעיר, כי לא מצאתי ממש בשתי טענות המשיבה, הן  לעניין הבעלות במשאית והן לעניין העובדה כי הפסולת נמצאת עדיין במגרש. לעניין הבעלות, הרי שהוצג בפני אישור בעל הרכב כי הרכב מוחזק בידי המבקש. כזכור הוראת סעיף 34 לפסד"פ (מעצר וחיפוש) [נח] תשכ"ט - 1969 קובעת:

"... על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט ....

לפיכך, אין לטענתה הפורמלית של המשיבה, לפיה המבקש אינו הבעלים הרשומים ברכב, על מה לסמוך. כך גם לעניין פינוי הפסולת מהמגרש. המדובר באישור שניתן לשבוע ימים, אשר טרם חלף במועד התפיסה, ועל כן הטענה כי טרם פונתה הפסולת וכי המצב בעינו עומד, אין לה יסוד. אדרבא, גם אם רצה המבקש לפנות את הפסולת לאתר אחר, הרי שרצונו זה סוכל ועדין מסוכל, כל עוד מוחזקת המשאית בידי המשיבה.  

לאור כל האמור, החלטתי לקבל את הבקשה והנני מורה איפוא בזאת על החזרת המשאית מסוג וולבו מס' רישוי 60-326-30 לידי המבקש לאלתר.    

ניתנה היום א' באדר, תשס"ו (1 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.