החלטה בתיק בש 2442/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5121/06 המייחס לו עבירות של שוד לפי סעיף 402(א), ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244, הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

ענינו של כתב האישום בשוד יצאנית. המשיב אסף יצאנית לרכבו וניסה תוך שימוש בכוח לשדוד ממנה את כספה. היצאנית נמלטה מהרכב ואולם המשיב חטף ממנה את תיקה. בהמשך דיווח המשיב למשטרה כי רכבו נגנב, דבר שלא היה, כל זאת במטרה לשבש את החקירה.

ב"כ המשיב טען כנגד התשתית הראייתית הקושרת את המשיב לביצוע העבירות.  בחנתי את חומר הראיות וסבור אני כי יש בו די כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב במיוחס לו.

ראשית אציין כי הנרמז לאורך טיעוני המשיב כי אין לתת אמון ביצאנית אינו מקובל. אמינות נבחנת בכל מקרה ובכל עד או מתלונן. העובדה שהמתלוננת יצאנית אינה הופכת אותה לאדם בלתי אמין. עם זאת נראה, כך לכאורה, כי המשיב סבר כי עובדת עיסוקה הופכת אותה לקרבן שלא יזכה בהגנת החוק.

המתלוננת תיארה את האירוע בשתי עדויות. לא היו סתירות של ממש בעדויות והסתירות בפרטים שוליים אינן מערערות את אמינות גרסתה.

המשיב בעדותו מיום 5/6/06 מסר גרסה המהווה ראשית הודיה, כאשר אישר את עיקרי תלונת המתלוננת אלא טען שהיה שתוי. לכן גם הסביר כי הגיש תלונת שווא על גניבת רכבו.

ברכבו של המשיב שאותר נמצאו תעודת זהות שלו ותיקה של המתלוננת. קודם לכן אותר רכבו של המשיב באזור מסעדת מקסים, בביקורת שגרתית, בהמשך הבחינו שוטרי סיור במתלוננת רצה מבוהלת וצועקת כי נשדדה. על גופה אותרו סימני אלימות.

כל אלו יוצרים תשתית שיש בה, לכאורה, כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב במיוחס לו.

ב"כ המשיב טוען טענות בדבר אמינות גרסת המשיב אל מול אמינות המתלוננת. טענות אלו מקומם במסגרת ההליך העיקרי. לעת הזו אין בית המשפט שומע עדים וקובע ממצאי מהימנות ודי בראיות הגולמיות שבפני כדי לבסס, לכאורה, סיכוי להרשעת המשיב.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

המעשה והראיות הקושרות את המשיב מצביעים על מסוכנות. המשיב בחר, לכאורה, קרבן קל ופגיע ושדד אותה באלימות. מכאן מסוכנותו. על זאת יש להוסיף כי הראיות מצביעות על ניסיון לשבש את החקירה עוד בראשיתה. מכאן גם עילה מוצקה של חשש מניסיון לשיבוש המשפט.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה: