החלטה בתיק בש 2358/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5112/06 המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין ועבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפק' התעבורה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני ובה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

על פי עובדות כתב האישום ניגש המשיב לרכב במרכז חיפה, איים על הנהג בכלי דמוי אקדח, הוציאו מהרכב, נכנס ונמלט. בהמשך, כאשר המתלונן דלק אחריו והשיגו הוא נאבק במתלונן והצליח להימלט. בעת ההיא, בה נהג ברכב, היה המשיב פסול מלנהוג ברכב מנועי.

המשיב אינו חולק על עיקרי העובדות אלא שלטענתו היו האירועים בסדר שונה ולכן, כך טוען הוא,  מדובר לכל היותר בניסיון לגנוב חפצים מהרכב, ניסיון שכשל.

אבהיר כי כתב האישום מבוסס על עדויות המתלונן ומשקף את גרסתו. אמנם היו בעדויות המתלונן הבדלים קלים בכל הנוגע לסדר המדויק של האירועים ואולם בעיקרי הדברים מסר המתלונן גרסה עקבית שבאה לידי ביטוי בכתב האישום. אמינותו של המתלונן תיבחן בבוא העת ואיני נדרש כעת לדון בה.

ואולם מעבר לעדות המתלונן - סבור אני כי גם גרסת המשיב מבססת סיכוי להרשיעו בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, הגם שגרסתו שונה מזו של המתלונן. בעדותו מיום 18/5/06 שעה 10:25 עמ' 2 שורה 1 ואילך מתאר המשיב כי נכנס לרכב במטרה לגנוב, לאחר שלטענתו היה הרכב מונע ופתוח מול חנות המתלונן ולא היה בו איש. לפתע הגיע המתלונן. ואז הוא מתאר " דחפתי אותו (את המתלונן. ר.ש.) ברגל השמאלית שלי ..." ובהמשך מתאר כיצד ברח. בהמשך בעמ' 3 ש' 16 מתאר המשיב "...נתתי לו בעיטה...הרמתי את הפלאפון שלי בכוונה להפחיד אותו ולאיים עליו כדי לברוח...". סבור אני כי די בכך כדי להרשיעו בעבירת השוד המיוחסת  לו וזאת גם אם נקבל את גרסתו כלשונה. סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע כדלקמן:

"הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע עשרה שנים." 

(ההדגשות הוספו. ר.ש.)

לא לי להכריע בין הגרסאות העובדתיות ואולם גם אם נקבל את גרסת המשיב, שיש בה לכשעצמה סתירות, הרי שלכל הפחות יש להרשיעו בעבירה של ניסיון לשוד. בכל מקרה המחלוקת העובדתית תוכרע בפני השופט שישמע את העדויות. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

כאמור, סבור אני כי גם אם תתקבל גרסת המשיב ניתן להרשיעו לפחות בעבירה של ניסיון לשוד ויש בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו גם בעבירות כפי שמיוחסות לו בכתב האישום.

עבירת שוד ועבירת ניסיון לשוד מקימות עילת מסוכנות. מעבר לכך - נסיבות המקרה מצביעות על מסוכנות ותעוזה של המשיב, שבלב רחוב הומה אדם באור יום מבצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, זאת בין אם נעדיף את גרסת המתלונן ובין אם את גרסתו של המשיב.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה: