החלטה בתיק בש 2218/05

בפניי בקשה מכוח סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, להורות על חילוט ערובות אשר ניתנו על ידי המשיבים, להבטחת תנאי שחרורו של המשיב 1.

אציין בקליפת אגוז את הרקע העובדתי, נשוא הבקשה דנן.

נגד המשיב 1 ואחרים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ועבירות נוספות. העבירות בוצעו כאשר חבריו של המשיב  מס' 1 ניסו להיכנס לפאב בטבריה והשומר ניסה למנוע מהם לעשת כן.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של הנאשמים, בכללם המשיב מס' 1 עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

ביום 1.5.05, שוחרר המשיב מס' 1 בתנאים מגבילים אשר חייבו שהייתו בהשגחה ובפיקוח מלא של המשיב 2 (להלן: " הערב") באתר הבניה בירושלים, (בו הועסק הערב) או במלון סאפארוי, שבו שוכנו העובדים. המעסיק נתן הסכמתו לתנאים אלה.

שחרורו של משיב מס' 1 הותנה בחתימתם של כל אחד מהמשיבים, על התחייבות/ערבות בסך 10,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור.

אף שמדובר בחלופת מעצר שקשה למשטרת ישראל לפקח עליה, נעתרתי להצעת המשיבים לאחר שהערב, שהציג עצמו כסטודנט לתואר שני בסוציולוגיה וחינוך, הצהיר כי הוא מבין היטב את האחריות המוטלת עליו והתחייב להישאר צמוד כל שעות היממה לאחיו.

בדיון שהתקיים בתיק העיקרי ביום 21.6.05 הוצהר על הסדר טיעון במסגרתו יודה המשיב מס' 1 בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע. בא כוחו הצהיר כי ההסדר נעשה על דעתו של המשיב, אשר נעדר מן הדיון לטענתו מכיוון שהוא נמצא בבית חולים.

ביום 22.6.05 נעצר המשיב מס' 1 בטבריה, יחד עם הערב, והודה כי ביום 9.6.05 פרץ לרכב בטבריה וגנב ממנו D.V.D אותו מכר לאדם אחר. המשיב  מס' 1 אף ניסה להימלט מן השוטרים בזמן שנלקח להצבעה ונלכד לאחר מאמצים רבים. לאחר שנלכד איים על שוטר.

מחקירתם של המשיבים התברר כי הם אינם שוהים בירושלים מאז ה- 16.6.05 שאז נסתיימה העבודה שם ומקום המגורים במלון לא עמד עוד לרשותם.

המשיבים אינם חולקים על כך שתנאי השחרור הופרו, אולם מבקשים להתחשב במצבם הכלכלי ולהימנע מחילוט הערבות או חלק ממנה. המשיב 2 טוען כי רצונו להמשיך בלימודיו, וחילוט הערובה יסכל שאיפותיו.

צודק ב"כ המבקשת בטענתו כי גישה סלחנית כלפי מי שזלזל בתנאי השחרור הנקבעים במסגרת חלופת מעצר עלולה לפגוע במוסד זה ולהפחית את השימוש בו. תנאי השחרור הנקבעים תוך איזון בין האינטרס הציבורי ואינטרס הפרט להגביל את הפגיעה בחירותו, נועדו להבטיח את תכלית המעצר תוך הטלת ערבויות שיבטיחו כי תנאים אלה ישמרו. שחרור לחלופה מחייב קודם לכל מתן אמון בנאשם והפקדת הפיקוח בידי ערב המוכן לפקח באופן דווקני על קיום התנאים ונמצא כשיר לעשות כן.

הכלל צריך להיות לפיכך, חילוט הערובה, למען ירתע מי שמקבל את אימונו של בית המשפט מפני הפרתו ולשם שמירה על האינטרס הציבורי. רק במקרים חריגים תהא הצדקה להימנע מחיוב בערובה במקרה של הפרת ההתחייבות.

"מושכלות ראשונים הם כי תנאי ערבות והפקדה כספית הנדרשים מנאשם כתנאי לשחרורו בחלופת מעצר נועדים להבטיח כי במקרה של הפרה הם ימומשו במלואם או בחלקם לאוצר המדינה. אף שסעיף 51(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 מדבר ב"חילוט הערבות" בלא ציון מפורש כי ניתן לחלט את הערבות כולה או מקצתה, בשונה מההסדר התחיקתי שקדם להוראה זו (סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982) הדעת נותנת כי שמורה לבית המשפט הסמכות להורות לא רק על חילוט הערבות כולה, אלא גם על חילוט חלקה, תוך שהשיעור הנאות נקבע בהינתן מכלול נסיבות הענין העומד לדיון (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, תשנ"ז-1997, עמ' 269). בכך, משמשים תנאי הערובה משום בטוחה לכך כי נאשם יכבד את תנאי השחרור וימנע מלהפר אותם, וכי הערבים שנטלו אחריות לפקח עליו יעמדו בחובתם זו, שאם לא כן, עלולים להם להיפגע בכיסם. להיקף הערבויות הכספיות המוטלות קשר ישיר לטיב העבירות בהן מואשם הנאשם ולמסוכנות הנובעת משחרורו, בין לביטחון הציבור, ובין להיקף החשש הנובע מכך לתקינות ההליך השיפוטי הצפוי. באותה מידה, סכום החילוט הסופי עליו מחליט בית המשפט במקרה של הפרת תנאי השחרור גם הוא תלוי נסיבות, ובכלל זה נגזר ממהות האישומים העומדים כנגד הנאשם ומאופי הפרת תנאי השחרור בו מדובר...".

( בש"פ 8626/04 - סמואל צו'סקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 18 ,עמ' 19).

סכום הערובה נקבע אף הוא תוך איזון בין האינטרסים השונים ובהתייחס לנסיבות הספציפיות של המקרה, רמת הסיכון הנשקפת מן הנאשם וטיבה של החלופה. הערב מודע לגובה הערובה בטרם הוא מקבל על עצמו את האחריות לפקח על הנאשם וחזקה עליו כי יכלכל צעדיו בהתאם.

הפרת תנאי השחרור במקרה זה על ידי משיב מס' 1 הינה מן החמורות ביותר. המשיב ניצל את האמון שניתן בו לשם ביצוע עבירות נוספות והתנהגותו גם לאחר שנתפס מלמדת על זלזול ועל כך שאין מורא החוק עליו. מדובר בהפרה נמשכת שנפסקה רק תודות לתפיסתו. המשיב הסיר מעליו את כל המגבלות שהוטלו עליו, ככל הנראה ללא שום כוונה לחזור לקיימן (מקום החלופה לא היה עוד רלוונטי) או להודיע לבית המשפט על כך.

גם התנהגותו של הערב מלמדת על כך שלא מדובר במעידה חד פעמית. המשיבים הסירו מעל עצמם את כל  המגבלות, עזבו את מקום העבודה ואת מקום הלינה למשך כשבוע ונתפסו רק תודות לכך שההפרה נתגלתה. מהודעתו של הערב ניתן ללמוד כי עשה כל שביכולתו כדי לחפות על העובדה שהמשיב מס' 1 היה בטבריה במועד הפריצה. לא זאת בלבד שלא הקפיד לדרוש מהמישב לקיים את תנאי השחרור ולא הודיע על הפרתם, הצטרף הערב למעשיו של המשיב  ואף חיפה עליו.

אם ישנם מקרים בהם נכון שלא לחלט את מלא הערבות- דומה כי מקרה זה אינו נמנה בינהם.