החלטה בתיק בש 2182/07

נגד המבקש הוגש כתב אישום, הכולל שני אישומים המייחסים לו ביצוע עבירות חמורות של מעשי סדום במספר מקרים, ניסיון למעשי סדום וכן מעשים מגונים.

בכתב האישום, פירטה התביעה את השלכותיהם של מעשיו של המבקש לגבי שניים מן המתלוננים. לגבי המתלונן באישום הראשון - שולבו בכתב האישום עובדות, הנוגעות למצבו הרפואי של המתלונן, אשר נגרם כתוצאה ממעשיי הנאשם ואשר הצריך התערבות ניתוחית. כן הובאו עובדות באשר למצבו הנפשי של המתלונן הראשון.

לגבי המתלונן השני, פורטו בכתב האישום עובדות הנוגעות למצבו הנפשי, וכן באשר להתדרדרותו בלימודיו.

לטענת ב"כ המבקש, לא נמסר לידיו חומר חקירה הנוגע לטענות אלה, ובכך קופחה הגנתו של המבקש.

בבקשה זו שלפני, עותר הסניגור להורות למשיבה לגלות לו את החומר החקירה הבא:

א.         רישום ותיעוד רפואי המתייחסים לניתוח פיסורה שעבר המתלונן י.ר.

ב.         רישום ותיעוד רפואיים המתייחסים לטיפולים ויעוץ נפשי שעבר אותו מתלונן.

ג.          חוות דעת פסיכיאטריות, נפשיות וכיוצא בזה המתייחסים למתלונן י.ג.

ד.         חוות דעת של עובדים סוציאלים וגורמי טיפול בבית הספר בו לומד י.ג.

ה.         חוות דעת ספציפית שהוכנה על ידי מר אביתר מיכאליס בחודש אוקטובר 2006 ואשר מתייחסת לי.ג.

באת כוח התביעה, ציינה בתגובתה, כי כל שבידה הינו חוות דעתו השנייה של המומחה, אביתר מיכאליס, אשר הועמדה לרשות הסניגור. פרט לאמור, אין בידה כל חומר נוסף, הנוגע למצבם הנפשי של שני המתלוננים.

באשר לניתוח שעבר המתלונן הראשון, הודיעה המדינה על כך, כי הינה מוכנה לבקש מהמשטרה כי תאסוף את החומר, וכי חומר זה יומצא לסניגור.

באשר לחומר, הנוגע לטיפולים נפשיים וסוציאליים, טענה המשיבה כי לא רק שחומר כאמור אינו מצוי ברשותה, אלא בכל מקרה, אין להעבירו להגנה, בשל הצורך בהגנה על פרטיותם של המתלוננים.

בבקשתו, מציין הסניגור, באופן מפורט ובהיר, את הכללים, לפיהם על בית המשפט לפעול, בבואו להידרש לבקשה להמצאת חומר, אשר יש בו אף משום פגיעה במתלוננים. על כפות המאזניים מונחת מחד, זכותו של נאשם למשפט הוגן, אל מול ההגנה על פרטיותם של המתלוננים מאידך. במאבק בין שני אלה, גוברת זכותו של הנאשם להליך משפטי הוגן. הואיל והתביעה היא אשר בחרה לציין את כל הנתונים הנוגעים למצבם הנפשי של המתלוננים, הרי שעליה מוטלת החובה להמציא ראיות, הנוגעות לעובדות הרלוונטיות, המפורטות בכתב האישום.

הסניגור התחייב, כי החומר אשר ימסר לידו, ישמר כראוי, ולא יעשה בו כל שימוש, פרט לשימוש לצורך ניהול הגנת המבקש.

עוד ציין הסניגור, כי במידה וחומר כאמור אינו מצוי ברשות התביעה, הרי חובה היה עליה לדאוג כי ימצא ברשותה, ולאספו לשם כך.

סבורני, לאחר שעיינתי בכתב האישום ובטענות הצדדים, כי אכן קיימת הצדקה לבקשה.

בכתב האישום, נמנו, במספר סעיפים, עובדות, הנוגעות למצבם הנפשי של המתלוננים. חזקה על התביעה, כי שעה שבחרה להעלות טענות אלה, כחלק מכתב האישום, הגם שאין מדובר בעבירות של תוצאה, הרי עשתה זאת בהסתמך על חומר שנאסף במהלך החקירה, או כי ניתן היה לאספו. טענות, הנוגעות למצב נפשי או רפואי, אינן יכולות להיטען על דרך הסתם, מבלי שתזכנה לאסמכתאות הולמות. בדרך כלל, פניית מתלונן לטיפול רפואי, כוללת בתוכה אף אנמנזה, המתייחסת לגורמים שהביאוהו למצב זה. התביעה סברה כי אכן למצבם הנפשי של שני המתלוננים חשיבות לעניין האישום. עובדה היא, כי היא דאגה לשלב טענות באשר למצב זה, בכתב האישום, בסעיפים 5 ו-6 לאישום הראשון וסעיף 5 לאישום השני.

נכון אמנם, כי בית המשפט מצווה לשמור על פרטיותם של המתלוננים ולהגן עליה מפני פגיעה. אולם, קיימים מקרים, בהם מתנגשת חובה זו עם חובתו של בית המשפט לשמור על זכויותיו הנאשם למשפט הוגן. כפי שמוצאים אנו בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פד"י מז [4] 625, בעמוד 635,636.