החלטה בתיק בש 20989/07

1.         כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה ו-הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, וזו הבקשה נשוא החלטתי דלהלן.

2.         כתב האישום מייחס לנאשם, כי בתאריך 09/05/07 בסביבות השעה 11:40, נהג ברכב מסוג "טויוטה קרינה" בכביש העולה לכיוון "אשכולות", ישוב הנמצא בשטחי יהודה ושומרון. בכביש אשכולות פגש המשיב רכב אחר, שהגיע מכיוון רמאדין, והעמיס 4 נוסעים, שזהותם אינה יודעה למאשימה, מהרכב האחר - לרכבו. משם המשיך המשיב בנסיעה מהירה, לכיוון ממנו הגיע, וכמעט התנגש ברכב שהגיע מולו וגרם לאותו רכב לסטות מכיוון נסיעתו ולעלות לשולי הכביש. המשיב הגיע לתחנת הדלק "אלונית להב" שעל כביש 38, ושם נתקל בחסימה שהונחה על הכביש על ידי שוטרי מג"ב, שהיו במקום בפעילות יזומה ללכידת שוהים בלתי חוקיים, וחסמו את הכביש לאחר שראו את אופן נסיעתו של המשיב. כשהמשיב הבחין בחסימה - הוא עשה סיבוב פרסה והחל לנסוע במהירות לכיוון ממנו בא, היינו - לכיוון צומת אשכולות. שוטרי המג"ב דיווחו בקשר על כיוון בריחת המשיב, ובהמשך הדרך חסמו שוטרי מג"ב נוספים את הדרך באמצעות רכב משטרתי שעל גגו פנסים. ליד הרכב עמד מתנד"ב מג"ב לבוש במדי מג"ב וחובש כובע משטרתי של מג"ב על ראשו. המשיב התקרב בנסיעה מהירה לכיוון השוטר, אשר סימן לו בידיו לעצור, אך המשיב לא עצר ולא האט את נסיעתו והמשיך בנסיעה מהירה לעבר השוטר, שנאלץ לקפוץ הצידה על מנת שלא להידרס על ידי המשיב. המשיב עקף במהירות את הרכב המשטרתי, כשהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה, ולא עצר גם לא לאחר שהשוטר ירה שתי יריות אזהרה באוויר.

בהמשך הדרך החל רכב מג"ב נוסף לדלוק אחרי המשיב, כשעל גגו אורות מהבהבים והוא מפעיל סירנה וכורז למשיב שיעצור. המשיב לא ציית להוראות השוטרים והמשיך בנסיעה מהירה לכיוון אשכולות, כשבכביש העלייה ליישוב - סטה פעם אחר פעם מנתיב נסיעתו לנתיב הנסיעה הנגדי.

בסמוך לצומת רמאדין, עצר המשיב את רכבו בחיפזון וארבעת האנשים שהיו בו - ירדו ממנו ועלו במהירות לטנדר שהמתין להם. הטנדר ועליו הנוסעים - המשיך בנסיעה מהירה לכיוון שטחי הרשות הפלשתינאית והמשיב המשיך לברוח מהרכב המשטרתי, שרדף אחריו והמשיך לכרוז לו שיעצור. רק בכניסה ליישוב אשכולות נעצר המשיב.

3.         זמן קצר לאחר מעצרו, אושפז המשיב בביה"ח סורוקה, לאחר שנתקף כאבים עזים ברגליו. סנגוריו, עורכי הדין זילברשטיין וזני, המציאו מכתב מביה"ח לפיו לא ניתן להביא את המשיב לדיון, ולבקשת הסנגור, בהסכמת המשיב ומשפחתו, התקיימו הדיונים בשאלת המעצר בהעדרו של המשיב. החלטת המעצר, כמובן, ניתנת במעמדו.

ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ולאחר עיון בחומר זה הרי, שבצדק הסכים לכך. יש לציין, כי חומר הראיות כולל, בעיקרו, את דוחו"ת השוטרים השונים שעקבו אחרי המשיב, בשלבים השונים של המרדף ומתארים את מהלך האירועים ואת אופן נהיגת המשיב. כן, כולל חומר הראיות את גרסת המשיב, ולפיה, ככל הנראה, התבלבלו השוטרים ותיארו מרדף אחרי רכב אחר, דומה לזה שבו נסע. אלא, שהשוטרים נחקרו באשר לאפשרות זו, וכולם ציינו, כי אפשרות זו כלל אינה אפשרית, אם כיוון שהמשיב היה בודד בכביש בשלבים שונים של המרדף ואם כיוון שהיה הרכב היחיד מסוגו.

4.         משכך, ב"כ המשיב גם הסכים לקיומה של עילת מעצר כנגד המשיב. ואכן, עילה שכזו קמה מכוח הוראות סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), שכן קיים יסוד סביר לחשש, שהמשיב יסכן את ביטחון הציבור לאור העבירות המיוחסות לו ולנכונותו הבוטה לסכן חיים כעולה מאופן נהיגתו הלכאורית.

כן, קמה עילת מעצר מכוחו של סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש, כי המשיב ימלט מאימת הדין במידה וישוחרר, וזאת לאור נחישותו שלא לציית להוראות השוטרים לאורך מרדף ארוך, ובמנוסתו אף היה נכון לסכן את חיי הרודפים אחריו, ובעיקר את חיי השוטר, שכמעט דרס כאשר לא עצר במחסום שהוקם בדרך נסיעתו.

5.         מתחילה נתבקש ביהמ"ש להורות על הגשת תסקיר על המשיב, ולנוכח מצבו הרפואי לא הייתה התנגדות לכך. מהתסקירים למדנו, כי המשיב כבן 25, רווק, התגורר לפני מעצרו בבית אמו בלקייה. אביו נהרג עוד לפני מעצרו בלבנון, בזמן שביצע עבודות עפר עבור הצבא. לדבריו, הוא מוכר במל"ל כנכה בשיעור 65% ומתקיים מקצבת הנכות. הוא ציין, כי הוא סובל מילדותו מכיב קיבה ומ"בעיות במערכת העצבים", אם כי מעולם לא קיבל טיפול בשל כך ולא הציג על כל מסמכים.

המשיב סיים 12 שנות לימוד ואח"כ אף למד שנתיים במכללת "אחווה", אך לא סיים את לימודיו בשל בעיות כלכליות קשות.

שירות המבחן ניסה לברר מה מצבו הרפואי של המשיב, ומצא, כי הרופאים שבדקו אותו המהלך מעצרו לא מצאו, כי יש סיבה רפואית כלשהי למצבו. המשיב טען, כי אינו מסוגל ללכת לאור תופעה מוכרת וידועה המבוססת על אמונה, לפיה הלם עלול לגרום לשיתוק. לדבריו, רק טיפול מסורתי של השייח', בביתו, יוכל לסייע לו.

בתסקירו הראשון ציין שירות המבחן, כי המשיב נוטה לטשטש את החלקים הבעייתיים שבהתנהגותו ולנסיבות שהביאו למעצרו. וכך סיכם את תסקירו זה:

"הערכת הסיכון בהתנהגותו מסתברת כגבוהה ונשענת על התרשמותנו מעמדותיו ומתפיסת עצמו והתנהגותו ועברו הפלילי. חומרת העבירה המיוחסת יש בה, להערכתנו, כדי להעצים את רמת הסיכון להתנהגות פורצת גבולות" .

יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן לדחות את ההמלצה הסופית, כדי לברר לעומק את מצבו הרפואי והפסיכיאטרי של המשיב. ואכן, הדיון נדחה לצורך כך.

6.         במהלך תקופת הדחייה, נבדק המשיב על ידי הפסיכיאטר המחוזי, דר' דוברוסין, וכך צויין בחוות דעתו:

"... לא התרשמתי על הפרעות פסיכוטיות בחשיבה ובתפיסה, לא נראה הזייתי. מתאר מחשבות אובדניות אך שולל תוכן של ממש לביצוע, קוגניציה תקינה, זיכרון שמור לכל הטווחים, כולל מועד האירוע בו נאשם. רמת האינטליגנציה מתאימה לגילו והשכלתו, שיפוט ותובנה שמורים, ביקורת מציאות תקינה, מבדיל בין טוב לרע, מותר לאסור...