החלטה בתיק בש 1885/07

ארבעת המשיבים מואשמים בכתב אישום אחד, המונה שלושה אישומים. העבירות העיקריות בהן מואשמים המשיבים הן עבירות מין, לרבות מעשי אינוס, מעשי סדום, חטיפה ועבירות נוספות (בטרם קויימה הקראה בתיק תוקן כתב האישום, כאשר עיקר התיקון היה בהוראת החיקוק בכל הנוגע לעבירת החטיפה) .

האישום הראשון מיוחס למשיבים 1 ו- 2, האישום השני מיוחס לשלושת המשיבים הראשונים והאישום השלישי מיוחס למשיבים 1 ו- 4.

על-פי המתואר באישום הראשון ביום 29.12.05 בסביבות חצות, הנאשמים 1 ו-2 נסעו ברכבם באזור הקריות. המתלוננת באישום זה (להלן: "המתלוננת 1"), המתינה למונית בתחנת האוטובוס ברחוב זבולון שבקרית אתא. הנאשמים 1 ו-2 עצרו את רכבם ליד המתלוננת 1, הנאשם 1 ניגש אליה כשהוא מחזיק בידו סכין והורה לה להיכנס לרכב- אחרת יהרגה.  מפחדה, עלתה המתלוננת 1 לרכבם של הנאשמים 1 ו-2 ואלה נסעו לאזור מיוער בסמוך לצומת דשנים.

נטען, כי הנאשם 1 אנס את המתלוננת 1 תחילה ואחריו הנאשם 2 ושהלה סיים הנאשם 1 אנסה שוב. כמו כן, הנאשמים 1 ו- 2 הותירו את המתלוננת 1 באותו מקום תוך שהם דוחים את תחנוניה לקבלת תיקה האישי שנותר ברכבם.

בגין אישום זה, ייחסה המאשימה לשני הנאשמים עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות (שתי עבירות לנאשם 1), חטיפה בצוותא חדא לשם ביצוע עבירת מין, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, הדחה בחקירה וגניבה. כמו כן, ייחסה המאשימה לנאשם 1 בלבד עבירה של החזקת סכין שלא כדין ועבירות איומים.

באישום השני נטען, כי ביום 1.1.06 בשעה 02:00 לערך, המתינה קטינה ילידה שנת 1989 (להלן: "המתלוננת 2") לטרמפ בתחנת אוטובוס בסמוך לצומת ה"קריון" שבקרית ביאליק, יחד עם שני ידידיה. באותה העת נסעו הנאשמים 1, 2 ו- 3 באותו אזור ועצרו את רכבם ליד תחנת האוטובוס האמורה. בתאונת שווא, גרמו אותם נאשמים למתלוננת 2 ולשני ידידיה להכנס לרכב.

במהלך הנסיעה הנאשם 1 תקף ואיים על המתלוננת 2 וידידיה. בשלב מסויים נעצר הרכב בכביש עפר ושלושת הנאשמים הנ"ל גרמו לשני ידידיה של המתלוננת 2 לברוח מהמקום. לאחר מכן המשיכו לנסוע עד עצרו את רכבם שוב.

שלושת הנאשמים ביצעו זה באחר זה מעשי סדום במתלוננת 2 תוך שהם תוקפים אותה בין לבין. עוד נטען, כי הנאשם 1 ביצע את מעשיו פעמיים. ועוד, כאשר אחד משלושת הנאשמים (השלושה הראשונים) ביצע את מעשי הסדום במתלוננת נהג חברו להכניס את איבר מינו לפיה של המתלוננת וכך התחלפו השלושה ביניהם. בסיום מעשיהם הנאשם 1 חזר אל המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה. לאחר כל המעשים הנ"ל עזבו אותם שלושה את המקום תוך שהם מפקירים את המתלוננת באותו במקום.

בגין אישום זה, ייחסה המאשימה למשיבים 1, 2 ו- 3 ביצוע עבירות של מעשה סדום בנסיבות חמורות (ריבוי עבירות), חטיפה בצוותא חדא לשם ביצוע עבירת מין, חטיפה בצוותא חדא, קשירות קשר לפשע, התעללות בקטין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. כמו כן, יוחסו לנאשם 1 שורה של עבירות תקיפה כדי לבצע פשע ואיומים.

באישום השלישי המתואר בכתב האישום נטען, כי ביום 9.11.06 בשעה 22:50 לערך המתלוננת ילידת שנת 1980 (להלן: "המתלוננת 3") המתינה לטרמפ בתחנת אוטובוס בצומת ביר אל-מכסור. באותה עת נסעו הנאשמים 1-ו 4 באותו איזור והציעו למתלוננת 3 בתאונת שווא לעלות לרכבם. באותה העת הנאשם 1 לא היה מורשה לנהגית רכב.

במהלך הנסיעה סטו הנאשמים 1 ו- 4 לאזור מיוער ושומם. נטען, כי הנאשם 1 תקף את המתלוננת 3, החדיר את איבר מינו לפיה ולאיבר מינה תוך שהוא משתמש בכוח ומאיים עליה. כשהלה סיים, ניגש הנאשם 4 אל המתלוננת 3 ואנס אותה. כמו כן, הנאשם 1 מנע מהמתלוננת 3 לקחת את תיקה מהרכב.

בגין מסכת אירועים זו, ייחסה המאשימה לנאשמים 1 ו-4 עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה בצוותא חדא לשם ביצוע עבירת מין וגניבה. בנוסף, ייחסה המאשימה לנאשם 1 בלבד עבירות של מעשה סדום, איומים (ריבוי עבירות) ונהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה.

ב"כ המאשימה טענה בתמציות רבה בנוגע לראיות הלכאוריות הקיימות בתיק, היות והסנגורים הודיעו כי לא יחלקו על קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבים.

לטענת ב"כ המאשימה המדובר בשלושה אירועים של חטיפה וביצוע עבירות מין בטרמפיסטיות אקראיות, כאשר המשיב 1 היה שותף לכל האירועים, המשיב 2 היה שותף לשניים מהאירועים ואילו המשיבים 3 ו-4 היו שותפים, כל אחד, לאירוע יחיד בלבד.

בין היתר, הפנתה ב"כ המאשימה להודעות המתלוננות והמשיבים. כן הפנתה, לחוות דעת בעניין תאימות הד.נ.א. שנלקח מגופן של המתלוננות לד.נ.א. של חלק מהמשיבים.

ב"כ המאשימה עמדה על המסוכנות הנשקפת מהמשיבים, אשר לטענתה ביצעו עבירות מין חמורות בטרמפיסטיות תמימות. הוסיפה וציינה, כי מסוכנותם של המשיבים עיקרה כלפי ציבור הנשים.

עוד הוסיפה ב"כ המאשימה, כי נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים למשיבים לרבות האכזריות שבמעשים, השיטתיות והאיומים מלמדים אף הם על המסוכנות הנשקפת מהם וכך גם העובדה כי באחד האישומים היה מדובר בקטינה. לטענתה, במקרה זה אין בשחרורם של המשיבים לחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותם.

לכל אלה מתווסף החשש מפני השפעה על עדים והחשש מפני פגיעה או החמרה במצבן הנפשי של המתלוננות.

ב"כ המאשימה הפנתה לפסקי דין רבים ושללה אחת לאחת חלופות מעצר אפשרויות בהסתמך על אותם פסקי דין ותוך שהפנתה להחלטה אחרת שניתנה על-ידי בית משפט זה בתיק אונס שבו נטענו טענות דומות לנטען כאן ובית המשפט דחה אותן (בש 1887/07 מדינת ישראל נ' גדיר, החלטתו של בית משפט זה מיום 1/4/07).