החלטה בתיק בש 1857/05

בפניי ערר על החלטת ביהמ"ש השלום בחיפה (כב' הש' כ' חיר) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

כתב האישום

בכתב האישום נטען כי ביום 25/5/05 בין השעה 10:20 לשעה 11:00 בחיפה, התפרצו העוררים לביתה של המתלוננת. העורר מס' 1 נכנס לתוך בנין המגורים, פתח את דלת ביתה של המתלוננת שהייתה סגורה אך לא נעולה ונכנס לבית בכוונה לגנוב. העורר מס' 2 המתין לעורר מס' 1 ברכב מסוג מיצובישי (להלן: "הרכב") בקרבת מקום. העורר מס' 1 נטל מביתה של המתלוננת 2 מצלמות דיגיטאליות והביאן לרכב בו המתין לו, כאמור, העורר מס' 2 והעוררים עזבו יחדיו את המקום באמצעות הרכב.

בשעה 15:10 לאותו היום נעצרו העוררים בכביש מס' 2 במחלף אולגה, וברשותם נמצאו 2 המצלמות שנגנבו מביתה של המתלוננת.

לאור האמור לעיל הואשמו העוררים בעבירה של התפרצות למקום מגורים כדי לגנוב, עבירה לפי סעיף 406(ב) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 + 29 לחוק העונשין.

החלטת ביהמ"ש קמא

ביהמ"ש קמא קבע כי העוררים נתפסו בעת נסיעה, כשברשותם חפצים החשודים כגנובים, ובין היתר, 2 מצלמות אשר נגנבו מביתה של המתלוננת. טרם שנתפסו העוררים, ביצעו שוטרים תצפית באזור ביתה של המתלוננת ותיעדו את פעולות העוררים.

ביהמ"ש ציין כי הסניגורים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה, אלא אך על קיומה של עילת מעצר.

ביהמ"ש ציין עוד, כי ברכבם של העוררים נמצאו פריטים רבים החשודים כגנובים, כמו כן, בביתם של הורי העוררים (המוכנים להשגיח על העוררים אם ישחררו לחלופת מעצר), נמצאו פריטים החשודים כגנובים.

ביהמ"ש קבע כי בהתחשב בעברם הפלילי של העוררים, כמות הרכוש שנתפס, הן ברכב והן בדירת הוריהם, ניתן לקבוע כי העוררים, שאינם צעירים, שותפים לביצוע התפרצויות וגניבות והנם מסוכנים לחברה. לפיכך החליט ביהמ"ש קמא לעצור את העוררים עד תום ההליכים. באשר לחלופת מעצר ציין ביהמ"ש, כי הורי העוררים לא הצליחו עד היום לשמור על ילדיהם ולא נראה כי הדבר יעלה בידם כעת ולפיכך אלמלא יעצרו העוררים יש חשש שישובו לבצע עבירות ויהיו מסוכנים לציבור.

הערר שלפניי

ב"כ העוררים טוענים כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי מתקיימת עילת מעצר במקרה דנן. לדידם, המעשים המיוחסים לעוררים מציבים אותם ברף התחתון מבחינת דרגות החומרה של עבירות רכוש. המדובר בפתיחת דלת דירה, שהיתה סגורה אך לא נעולה וגניבת 2 מצלמות ללא גרימת נזק לאיש.

עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא משביסס את מסקנתו בעניין מסוכנותם של העוררים, בין היתר, על כך שברכבם ובביתם נמצאו פריטים רבים החשודים כגנובים. עיון בחומר הראיות מלמד כי מדובר בחפצים פשוטים, המצויים בכל בית ואין כל חשש כי הנם גנובים. בנוסף, העוררים לא הואשמו בהחזקת רכוש החשוד כגנוב, וההגנה מתכוונת לדרוש החזרת הרכוש לעוררים (יצוין כי לערר צורף תצהיר של הורי העוררים המצהירים כי מרבית מן הרכוש שנמצא ברכב שייך להם ולמשפחתם).

עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש משקבע כי העוררים שותפים לביצוע התפרצויות וגניבות, שכן העוררים מתפרנסים מעבודות חוקיות וביהמ"ש לא היה רשאי להסתמך על השערה כלשהי מבלי לבדוק את הנסיבות לאשורן.

עוד נטען, כי במשך 3.5 שנים לא נרשמו לחובת העוררים הרשעות חדשות. כן נטען כי גם אם מתקיימת עילת מעצר, הרי שעוצמתה אינה כזו המחייבת מעצר עד תום ההליכים. העוררים הציעו חלופה הכוללת פיקוח צמוד של שני הוריהם, בצירוף ערבויות מתאימות. לדידם המדובר במפקחים ראויים, המבינים את תפקידם ואחריותם ומוכנים להתחייב לקיום כל תנאי שביהמ"ש ימצא לנכון להטיל על העוררים.

בבחינת עברם הפלילי של העוררים נמצא כי לעורר מס' 1 עבר פלילי הכולל עבירות רכוש וסמים, בגינם ריצה מאסרים ממושכים שלא הרתיעו אותו. כן עומד נגדו מאסר מותנה למשך 12 חודשים. לעורר מס' 2 יש הרשעות קודמות מרובות בעבירות רכוש, בגינם ריצה מאסרים בפועל. גם נגדו קיים מאסר מותנה בן 12 חודשים. לעוררים תיקים משותפים בעבירות  רכוש דומות.

ב"כ העוררים טוענים כי הרשעותיהם האחרונות של העוררים הנן מתחילת שנת 2002, קרי, במשך 3.5 שנים לא נרשמו לחובתם הרשעות. יחד עם זאת הם מציינים כי כנגד העוררים נפתח תיק מב"ד אחד נוסף בחודש פברואר 2005 שעניינו החזקת כלי פריצה. לטענתם, לא ניתן לומר כי מדובר באורח חיים עברייני ובביצוע עבירות רכוש רבות בתוך תקופה קצרה.

דיון

השאלה בענייננו היא, האם קיים יסוד סביר לחשש שהעוררים יסכנו את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים).