החלטה בתיק בש 1828/05

1.         נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת (פ' 4200/04) אשר ייחס לו שתי עבירות על חוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 (להלן: " חוק הכניסה לישראל"), והפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 א(ג) לחוק הכניסה לישראל, וביום 21.12.04 גזר עליו בית המשפט קמא מאסר בפועל למשך 3 חודשים, מאסר על תנאי של 9 חודשים, קנס בסך 7,500 ש"ח, פסילת רישיון הנהיגה למשך 6 חודשים ואיסור השימוש ברכב למשך 3 חודשים.

2.         בפני בקשת הנאשם לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 להתיר לו הגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט חרף חלוף המועד, וזאת, במטרה לשכנע את בית המשפט כי הודאתו הייתה הודאת שווא וכי אם לא תנתן לו האפשרות לערער על פסק הדין יגרם לו עיוות דין.

3.         כבר נקבע בעבר כי במסגרת סמכותו להאריך המועד להגשת ערעור נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, כשהמטרה הינה להבטיח עשיית צדק ולמנוע ככל הניתן עיוות דין.

השיקולים המנחים לפי ההלכה הינם  בין השאר, סיכויי הערעור והתקופה שחלפה מאז חלף המועד הקבוע להגשת ערעור, כשמנגד עומד האינטרס של סופיות הדיון, וודאות ויציבות המשפט.

בפרט לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הובעה ההשקפה שבשקילת האינטרסים הנוגדים יש להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים על ידי הבאת עניינו לדיון בפני ערכאה נוספת ( ע"פ 2112/03 - יגאל ברזילי נ' מדינת ישראל . תק-על 2003(3), 765).

עם זאת, שיקול הדעת הרחב אין פירושו שבקשה להארכת המועד תענה כדבר שבשיגרה.

על מי שמבקש להגיש ערעורו באיחור ליתן הסבר קודם כל מדוע לא הגיש ערעורו בזמן, וככל שהאיחור גדול יותר כך נדרש הסבר משכנע יותר. ושנית, עליו ליתן טעם טוב לצורך בהגשת הערעור (ראה: בש"פ 1207/97 - שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 526, בש"פ 822/99 עודד שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 1 ,עמ' 5, בש"פ 6742/01 - יגאל בן הרוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 1684 ,עמ' 1685).

4.         המבקש כאן הואשם בכתב האישום המקורי בביצוען של מספר עבירות, הסעה שלא כדין, סיוע לשהיה בארץ שלא כדין והפרעה לשוטר וזאת בכך שבתאריך 20/11/04 בסמוך לשעה 20:00 הגיע עם רכב מסוג GMC (להלן:"הרכב") למחסום ארם באזור ירושלים, העלה לרכב 7 תושבי שטחים שאין בידם אישורי כניסה ו/או עבודה ו/או שהיה בארץ, והחל בנסיעה במטרה להביאם לכפר מכר שם יעבדו במטעי זיתים.

עד כאן העובדות בהן הודה המבקש ועל פיהן הורשע בהסעה שלא כדין.

מכתב האישום נמחקו, על פי הסדר הטיעון, עובדות סעיף 3 לכתב האישום אשר לפיהן בסמוך לשעה 00:10 משהבחין המבקש במחסום משטרתי סמוך לצומת משמר העמק הוא ביצע פרסה והחל להימלט במטרה שלא להיתפס על ידי כוחות הביטחון. כן נמחקו שתי העבירות 2,3 בהוראות החיקוק.

5.         המבקש עותר לאפשר לו הגשת ערעור על פסק הדין הואיל ולטענתו נגרם לו עיוות דין כתוצאה מכך שהודה הודאת שווא. הודאתו ניתנה, לפי טענתו, בשל העובדה שלא הבין מסנגורו את מהות ההליך החל בעניינו, מכיוון שאינו מדבר או מבין עברית ואף ברמה בסיסית.

בנוסף, טוען המבקש כי לא היה מודע למשמעות המשפטית של הסדר הטיעון שנכרת בעניינו, ולכך שסנגורו הודה בשמו כי ידע שמדובר בשוהים בלתי חוקיים, על אף שלטענתו היה מודע לאיסור שבהסעת שוהים בלתי חוקיים, אך לא להיותם שוהים כאלה.

לא זו אף זו, לטענתו, סניגורו טען בפני ביהמ"ש קמא טיעונים ללא אחיזה במציאות, כך למשל כי עיסוקו של המבקש בהסעת פועלים. כן טען סנגורו הקודם שבארץ עובד המבקש בחנות ממתקים כאשר המבקש אזרח ארה"ב, שאינו עובד בארץ אלא שוהה בישראל כתייר ודואג לאדמת משפחתו.

עוד הוסיף סנגורו של המבקש בפני ביהמ"ש קמא, שהמבקש לא היה מודע לאיסור להסיע שב"חים, טענה אשר אינה נכונה מכיוון והמבקש ידע על האיסור להסיע שב"חים, והחל מחקירתו הראשונה העיד כי לא ידע שהנוסעים ברכבו היו שב"חים. 

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה שסיכויי הערעור קלושים מאחר והוא מסתמך על ייצוג לא הולם, ומאחר והמבקש כבר סיים לרצות עונשו.

6.         באשר למידת האיחור ולנימוקיו - הבקשה הוגשה ביום 22.4.05, כארבעה חודשים אחרי מתן גזר הדין. למרות שעל פניו, לא מדובר בתקופה ארוכה, יש לבחון כל עניין לגופו.

במקרה הנדון נגזרו על המבקש 3 חודשי מאסר בפועל והוא סיים לרצות את עונשו בטרם הוגשה בקשתו.

בנימוקים לאיחור בהגשת הערעור נטען כי המבקש שאינו דובר עברית, לא היה מודע לעסקת הטיעון, ולא היה מודע לכך שב"כ הודה בשמו בעובדות שאינן נכונות.