החלטה בתיק בש 1712/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת.פ. 5061/06 של בימ"ש מחוזי חיפה, המיחס לו עבירות לפי סעיף 332(3) + סעיף 29 ועבירה לפי סעיף 413ה' + סעיף 29, הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

למען הסדר יצוין כי הוגש גם כתב אישום נוסף באותה פרשה כנגד שלושה נאשמים אחרים וגם שם הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. הדיון בבקשה זו טרם הסתיים והוא קבוע לדיון בתסקיר מבחן ובחלופות מעצר (ב"ש 1606/06). בתמצית מדובר באירוע בו, על פי הנטען, ארבו ארבעת הנאשמים (המשיב ושלושת המשיבים בבקשה האחרת) למתלונן, השליכו אבנים אל עבר רכבו וגרמו לו לחבלות ברכב.

המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה. אבהיר מיד כי סבור אני שקיימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשיעו. המתלונן תיאר באחת מעדויותיו כי ארבעה בחורים וביניהם המשיב ביקשו לתקוף אותו ואת אביו ותיאר כיצד אותם ארבעה יידו אבנים אשר פגעו ברכב וגרמו לנהג לאבד את השליטה. גם אביו של המתלונן מסר גרסה דומה. הן המתלונן והן אביו נקבו בשמו של המשיב כאחד המעורבים. המשיב עצמו קשר בעדותו את עצמו לאירוע כאשר אישר את נוכחותו בזירה, אלא שלטענתו הגיע לשם באקראי. עם זאת, בעימות עם אביו של המתלונן טען כי לא השליך אבנים לעבר הרכב אלא רק רדף אחר אביו של המתלונן. על זאת יש להוסיף כי מיד לאחר ביצוע העבירה נעלם המשיב ולא התייצב על אף שזומן לחקירה ומתברר כי היה במקום אחר וחזר רק מאוחר יותר, בסמוך לאחר שהתפתח הדיון בבקשה בעניין שלושת האחרים ובימ"ש הורה שם על הגשת תסקירי מעצר.

אינני מתעלם מהעובדה כי בעדותו הראשונה דיבר המתלונן על שלושה צעירים שתקפו את רכב אביו ורק בעדותו השניה ציין כי קיימים ארבעה מעורבים ובהם המשיב. ואולם כאמור לא רק עדות זו היא העדות היחידה. אינני שולל גם את האפשרות כי קיימת אפשרות במידת המעורבות של משיב זה ביחס לשלושת האחרים. בבוא העת יהיה על המותב שידון בתיק להכריע הן בעניין אמינות הגרסאות והן בשאלה האם ניתן להגדיר את המשיב כשותף או אולי כמסייע, לרבות מסייע לאחר מעשה. כל זאת יבורר בדיון העיקרי. לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו, בסייגים שפורטו לעיל, שמקומם בבירור לאחר שמיעת מכלול הראיות.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

" כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".

הלכה היא כי על בית המשפט לבחון, אל מול הראיות ועילת המעצר, את המסוכנות הנשקפת מאפשרות השחרור של המשיב. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)