החלטה בתיק בש 1711/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5060/06 של בית משפט מחוזי בחיפה, המייחס לו עבירה של שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין ועבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני, בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

כתב האישום מתאר בתמצית ארוע שבו חטף המשיב תיק מהמתלוננת, שהיא אישה ילידת 1945, כאשר לשם ביצוע המעשה, נתן לה מכת אגרוף בכתף. בעת שנתפס בסמוך לאחר מכן, נמצאה בחזקתו מנת הרואין במשקל של 0.1460 גרם.

למעשה, אין מחלוקת על העובדות. המחלוקת שבין הסנגור לב"כ המאשימה היא האם מידת האלימות בה נקט המשיב יש בה כדי לקיים את יסודות עבירת השוד. אין גם חולק והתביעה מאשרת, כי אין מדובר באלימות חמורה, אלא, כאמור, במכה.

המתלוננת עצמה תיארה את הארוע כאשר אמרה בעדותה (עדות מיום 2/3/06, עמ' 1, שורה 5): "מישהו צעיר נתן לי מכה וחטף את התיק". חברתה של המתלוננת שהיתה עמה תיארה תיאור דומה: "הבחור נתן אגרוף לשולה (המתלוננת - ר.ש.) בכתף שלה ומשך את התיק שלה שהיה על הכתף שלה...". תיאור דומה מסר גם אדם ניטרלי שהיה בזירה, גיא ורד, שבעדותו מיום 13/3/06, עמ' 1, שורה 3, אמר: "קלטתי מישהו נותן מכה לאישה מבוגרת וחוטף לה את התיק...".

המשיב עצמו אישר בעדותו מיום 2/3/06 כי חטף את התיק (עמ' 1, שורה 3), הוא אישר כי מדובר באישה מבוגרת. כאשר התבקש לתאר את הארוע השיב כך: "משכתי לה את התיק היא שמה את התיק בלי לתפוס אותו. שאלה: ולא נתת לה מכה ביד? תשובה: לא.". יצויין כי המשיב סיפר בעדותו כי פעל בהשפעת מצב נפשי לאחר ששמע קולות. מהחומר שבתיק החקירה עולה כי מדובר באדם שאכן היה מאושפז בבי"ח "שער מנשה". הוא מאובחן כסובל מהפרעה נפשית ואולם כשיר לעמוד לדין.

האבחנה שבין שוד או גניבה ותקיפה לשם גניבה במאוחד, אינה חד משמעית וברורה. ב ע"פ 2013,2488/92, מדינת ישראל ואח' נ. יוסף חוזה ואח', פ"ד מח(2) 818, דן בית המשפט העליון במבחנים הנ"ל, כאשר ציין (סעיף 19 לפסק דינה של השופטת דורנר), כי המבחן המרכזי הוא מבחן האחיזה:

"על פי מבחן זה גניבת דבר מעל גוף אדם היא שוד, אם הקורבן אחז בדבר הנגנב באופן שלצורך ביצוע הגניבה היה על העושה להשתמש בכוח מיוחד כדי לנתק את הקורבן מאחיזתו. לעומת זאת, אם הקורבן כלל לא אחז בחפץ, אלא החפץ היה מונח על גופו או בכיסי בגדיו, נטילת החפץ אינה מחייבת התגברות על התנגדות שהיא  - אף לא התנגדות טבעית, הנובעת מעצם האחיזה בחפץ - אזי לא תהיה היא שוד אלא גניבה בלבד. השאלה היא, איפוא, האם לצורך גניבת החפץ הופעלה אך מידת הכוח הדרושה לנטילת החפץ, או שמא הופעל כוח נוסף, שייעודו התגברות על התנגדות טבעית של הקורבן, הנובעת מאחיזתו בחפץ. שליפת חפץ מידי אדם האוחז בו - מהירה ככל שתהיה - מצריכה שימוש בכוח כדי להתגבר על התנגדותו הטבעית של המחזיק. מידה זו של כוח עולה על המידה הנדרשת לנטילת החפץ כשלעצמה ועל כן יסווג המעשה כשוד ולא כנגיבה בלבד."(ההדגשות הוספו - ר.ש.)

כפי שעולה, קיימות לפחות שלוש עדויות של עדי ראיה (המתלוננת, חברתה והעד גיא ורד, אשר לפיהם נתן המשיב מכה למתלוננת וזאת לצורך ביצוע השוד. לכאורה, יש בכך כדי לקיים את יסודות עבירת השוד, וזאת על פי ההלכה של פסק דין חוזה הנ"ל. לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו. הטענות בדבר רמת האלימות שהופעלה, ככל שהיא מקיימת את יסודות עבירת השוד, מקומה להתברר לאחר שמיעת מכלול הראיות.

אציין כי לצורך הדיון מוכן הייתי להניח, על אף שסבור אני שיש תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעה בעבירת השוד וכן בעבירות הנוספות, כי אכן במקרה זה מדובר בתקיפה לשם גניבה וגניבה. ואולם, בבואו של בית המשפט לבחון את עילת המעצר, עליו להתייחס למסוכנות הכוללת הנשקפת מהמשיב. מדובר באדם אשר פועל תחת השפעת סמים וכתוצאה מבעיות נפשיות. מעדותו נראה כי שליטתו העצמית מוגבלת ביותר, הגם שהוא כשיר לעמוד לדין. בנסיבות אלו, כאשר בוחנים את הארוע בכללותו, לא ניתן אלא להגיע למסקנה שמדובר באדם מסוכן הפועל מחמת קושי בשליטה עצמית, כל זאת כתוצאה מהתמכרות לסמים ובעיות נפשיות.

מכאן שקיימת תשתית ראייתית המבססת עילת מעצר של מסוכנות.

אוסיף עוד כי בתי המשפט הביעו לא אחת את עמדתם בדבר החומרה שיש לייחס למעשים של חטיפת ארנקים מנשים, ובמיוחד נשים מבוגרות. בשורה של פסקי דין חזרו בתי המשפט על החומרה של המעשה, הן לענין ענישה והן במסגרת שיקולים של מעצר עד תום ההליכים.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."