החלטה בתיק בש 1623/08

ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט חננאל שרעבי), מיום 14.1.08, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 1024/08.

בכתב האישום הואשם העורר בכך, שביחד עם אחר, הוא הנאשם 2 בכתב האישום, פרץ לרכב אשר חנה ברח' החשמונאים 52 בפרדס חנה (להלן: " הרכב").

הנאשמים גנבו מהרכב ארנק שחור, כרטיס אשראי של חברת ויזה (להלן: " כרטיס האשראי"), רשיון נהיגה, 400 ש"ח במזומן, כרטיס קופת חולים, טלפון נוקיה כסוף,  נרתיק דיסקים ובו 50 דיסקים, דאודורנט, תיק גב למחשב ובו  מחשב נייד   HP(להלן: " הרכוש").

כן הואשמו הנאשמים בכך, שעשו שימוש בכרטיס האשראי, בבצעם בשתי חנויות שונות, בחדרה, קניות בסכום כולל של 81 ש"ח.

בגין עובדות אלה הואשמו הנאשמים בעבירות של פריצה לרכב בצוותא, עבירה על סעיף 413ו'+29(ב) לחוק העונשין, גניבה מרכב בצוותא, עבירה על סעיף 413ד(א)+29(ב) לחוק העונשין, גניבת כרטיס חיוב בצוותא, עבירה על סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב + סעיף 29(ב) לחוק העונשין והונאה בכרטיס חיוב, עבירה על סעיף 17(1) לחוק כרטיסי חיוב + סעיף 29(ב) לחוק העונשין.

לשני הנאשמים עבר מכביד, הכולל עבירות כנגד רכוש, עבירות סמים וכן עבירות אלימות ושניהם ריצו, בעבר, עונשי מאסר בפועל.

בימ"ש קמא פירט את הראיות הקיימות בתיק החקירה וקבע, כי על אף שהראיות נסיבתיות, לא ניתן לומר כי משקלן  מועט, במיוחד לאור כך שמדובר לא רק בראייה נסיבתית אחת, אלא בשתיים, בנוסף לסתירת האליבי של הנאשם 2.

כן קבע בימ"ש קמא, כי מעברם המכביד של הנאשמים ומביצוע, לכאורה, של העבירות דנן, עולה מסוכנות, המהווה עילת מעצר, בקבעו:

"אמנם, במקרה הנדון מדובר, לכאורה, בעבירות רכוש שאינן מתוחכמות, אולם קשה לנתק זאת מעברם המכביד בעבירות רכוש, באופן שמסוכנותם בולטת ורבה. במקרה כזה ועל אף שמדובר בעבירות רכוש, קיימת עילת המסוכנות, שכן לכאורה עולה שהמשיבים סיגלו לעצמם דרך התנהגות עבריינית, שיש בה כדי לסכן את הציבור ורכושו".

במטרה לבחון חלופת מעצר, הזמין בימ"ש קמא תסקיר מעצר לגבי כל אחד מהנאשמים. לאחר קבלת התסקירים הראשוניים, אשר פרשו בפני בימ"ש קמא בעייתיות וקשיים משמעותיים לגבי שני הנאשמים, בין היתר עקב התמכרותם לסמים, הזמין בימ"ש קמא תסקירים משלימים, אשר יבחנו אפשרות של חלופת מעצר במסגרת טיפולית סגורה, ארוכת טווח.

התסקיר הנוסף, בעניינו של העורר, הינו חד משמעי ולא השאיר מקום לספק בדבר חוסר מוכנותו וחוסר יכולתו של העורר להשתלב במסגרת טיפולית ארוכת טווח ולהתמודד עם הקשיים אשר תציב בפניו מסגרת כזו ולכן חזר שירות המבחן והמליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

יצויין, כי בדבריו בפני בימ"ש קמא טען העורר, תחילה, שהוא אינו מוכן ללכת למסגרת טיפולית סגורה, אולם בהמשך דבריו אמר שהוא מוכן "להתייצב אצל קצין מבחן, לתת בדיקות שתן, להתייצב בפני העו"ס" וכי הוא אינו שולל גמילה במעון סגור.

לאור המלצה חיובית של שירות המבחן לגבי שחרורו של הנאשם 2, שוחרר נאשם זה לחלופת מעצר בבית הוריו.

באשר לעורר, קבע בימ"ש קמא, כי הוא לא התרשם כי כוונותיו הטיפוליות אמיתיות וכי יתכן שמטרתו האמיתית היא להתחמק ממעצר, תוך שהוא מציין את העובדה, שהעורר שוחרר לא מזמן ממאסר והגם שאמו ניסתה לדחוף אותו לטיפול גמילה, לא עלה הדבר בידה.

בנסיבות אלה, קבע בימ"ש קמא, כי חלופת מעצר לא תוכל לאיין את מסוכנותו והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

בפניי טענה הסנגורית המלומדת, כנגד קיומן של ראיות לכאורה.

לטענתה, לאור כך שמדובר בראיות נסיבתיות, ולאור כך שלא נמצאו טביעות אצבע של העורר (או של הנאשם 2), על הפריטים הגנובים, אין לאמר שקיים סיכוי סביר להרשעה. עוד מוסיפה הסניגורית וטוענת, כי קיימות סתירות בדוחות אנשי המשטרה, אשר עצרו את הנאשמים, סתירות אשר אף בהן יש כדי להחליש את עוצמת הראיות, החלשה ממילא.

בנוסף טוענת הסניגורית, כי בימ"ש קמא התעלם מהמרחק מהרכב בו נעשה שימוש בכרטיס האשראי.

עוד טוענת הסניגורית, כי מעצרו של העורר עד תום ההליכים עלול להביא לכך שהעורר יבחר בעבירות המיוחסות לו, למרות חפותו, מאחר שמחיר ניהול ההוכחות עלול להיות שהייתו במעצר לפרק זמן העולה על עונש המאסר לו הוא צפוי אם יורשע בעבירות המיוחסות לו.