החלטה בתיק בש 1415/06

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת [סגן הנשיא ג'  אזולאי] בב"ש 1407/06 מיום 9.2.06 וכן 23.2.06 בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו במסגרת תיק פלילי 1330/06.

השתלשלות העניינים היתה זו: ביום 30/1/06 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית משפט השלום בו מיוחסת לו עבירה של תקיפת בת זוג וגרימת חבלה של ממש עבירה לפי סעיפים 380 +382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז -1977. בעובדות כתב האישום נטען כי העורר ואשתו, המתלוננת, נשואים מזה כארבע שנים וכי ביום 6.8.05 תקף העורר את המתלוננת והכה אותה בכל חלקי גופה. כתוצאה מכך נגרמו לה סמנים כחולים והמטומה על בטנה. ביום 7.8.05 שוב תקף העורר את המתלוננת בכך שמשך אותה בשערה וסטר על פניה.  המעשים חזרו על עצמם בצורה זו או אחרת גם ביום 9.8.05 וביום 10.8.05.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה ב"כ המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד העורר. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 9/2/06, לאחר עיון בחומר החקירה, הגיע למסקנה כי קיימת תשתית ראיות לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. חומר הראיות מבוסס בעיקרו על הודעות המתלוננת, אך גם על הודעותיהם של הוריה ושל עדים נוספים.  צוין כי הודעותיה של המתלוננת מעידות על אלימות פיזית רבה בה נהג העורר כלפיה בתדירות גבוהה וכי במקרה דנן קמה חזקת המסוכנות ע"פ חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 , חזקה שהעורר לא סתר.

בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לעניין החלופה וקבע שבמקרה בו מדובר בעבירות אלימות במשפחה, צריך להציע חלופה הולמת אשר תבטיח שלומה ובטחונה של המתלוננת. לצורך כך סבר בית המשפט קמא כי נדרש תסקיר שרות המבחן אשר יבחן בכלים מקצועיים את מסוכנותו של העורר. ביום 23/2/06 לאחר הגשת תסקיר המעצר התקיים דיון נוסף בעניין. החלופה שהתסקיר בחן היא שהייה כל ימות השבוע באזור ירושלים, יתגורר אצל אחיו בכפר אבו גוש יעבוד עם אחיו באזור ובסופי השבוע יחזור לבית הוריו בכפר עילוט למעצר בית מלא עד ליציאתו שוב לעבודה ביום א'.  חלופה זו נפסלה על ידי שירות המבחן בנימוק שבני משפחת המוצא של העורר נטלו חלק' פעיל בסכסוך בינו ובין אשתו המתלוננת ולכן אינם יכולים לפקח על השחרור בערובה.

השופט קמא קיבל את המלצת שרות המבחן וראה אותה סבירה בנסיבות העניין, למרות שהחלופה המוצעת בירושלים עונה לפחות על דרישת הריחוק הגיאוגרפי.

על החלטה זו הערר שבפניי.

ב"כ העורר בכתב הערר ובטיעוניו בדיון חזר וטען כי תשתית הראיות במקרה דנן אינה קיימת וכי בנסיבות המקרה אין להאמין לגרסתה של המתלוננת, שיש בה סתירות רבות וגם תלונתה נכבשה כחמשה חודשים. עוד נטען כי תלונתה של המתלוננת נבעה מעובדה אחת והיא רצונה להתנקם בו, וזאת לאור הליכי הגירושין המתנהלים ביניהם ועובדה היא שהמתלוננת פנתה למשטרה בתלונה מיד לאחר שנודע  לה כי הבוררים שנתמנו מטעם בית הדין השרעי החליטו שבני הזוג צריכים להתגרש. ועוד טען ב"כ העורר כי טעה בית משפט קמא שעה שהחליט שהורי העורר אינם ראויים לפקח עליו וכי קביעותיו של קצין המבחן אינן מבוססות דיין אלא נסמכות על חקירות של העבר.

עיקר טענותיו של ב"כ העורר בדבר העדר ראיות לכאורה מתבססות על עניין מהימנות גרסתה של המתלוננת וגם לאור כבישת התלונה. לעניין זה יש לומר כי טענותיו של ב"כ העורר אינן נדחות על הסף ויכול שיהיה בהן טעם.  אולם בשלב הזה, של דיון במעצר עד תום ההליכים, עניין המהימנות אין לו משקל רב. רק חוסר מהימנות קיצונית יכול להילקח בחשבון בהליך זה, ואין זה המקרה שבפני.  לכן מקומן של טענות אלה הוא בהליך העיקרי ושם יש להניח הן יתלבנו. לאור זה  מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא שקיימת תשתית ראייתית.

לעניין עילת המעצר, אין ספק כי הוכחה עילת המסוכנות הסטטוטורית ולמעשה לא נשמעה בעניין זה כל טענה מפי ב"כ העורר. 

 נשאר עניין חלופת המעצר. בית משפט קמא דחה את החלופה שהוצעה [שהייה בירושלים בהסתמכו על המלצת שרות המבחן בתסקיר המעצר,  שבו הובעה דאגה שתנאי השחרור בחלופה  לא יפיגו את המסוכנות הנובעת מהעורר, לאור העובדה שחלק מהזמן הוא אמור לשהות במחיצת בני משפחתו וגם בבית הוריו, שלכאורה היו מעורבים גם כן בסכסוך האלים עם המתלוננת. גם החלטה זו סבירה בנסיבות העניין, ואני דוחה את ההשגה עליה. למותר לציין כי היה ותימצא חלופה מתאימה, ישוב וידון בה בית המשפט קמא.

הערר נדחה.

החלטה זו ניתנה היום ט' באדר, תשס"ו (9 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

בש001415/06מירב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: