החלטה בתיק בש 1404/06

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה, כב' השופט א. קפלן, אשר דחה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, והורה על שחרורו בתנאים של מעצר בית בבית קרובי משפחה בפרדס חנה, וזאת כדי למנוע אפשרות של הגעתו לבית בו מתגוררת אשתו בבנימינה.

כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא מייחס למשיב עבירות אלימות במשפחה, עבירות לפי סעיף 382(ב)(1) + 379 לחוק העונשין וכן 382(ג) + 380 לחוק העונשין. יצוין כי מדובר בעבירות אלימות אשר נעברו, על פי הנטען בכתב האישום, על רקע של התמכרותו של המשיב לאלכוהול. על-פי האמור בכתב האישום, נגרמו למתלוננת גם חבלות של ממש.

יצוין כי לא היתה למעשה מחלוקת בבית משפט קמא, ואין גם בפני, על קיומן של ראיות לכאורה. בנסיבות אלו, לא נזקקתי לפרט את חומר הראיות. אציין רק כי מעיון בתיק המשטרה עולה כי מדובר בארועי אלימות שנעברו כנגד המתלוננת בעת שהילדים הקטנים נמצאים בבית. על זאת יש להוסיף כי מחומר הראיות עולה שאין מדובר בארוע חריג, אלא בתופעה מתמשכת, ובין היתר עולה מעדותה של העובדת הסוציאלית, כי המתלוננת שהתה במעון לנשים מוכות, ואולם לאחר תקופה מסוימת חזרה לביתה.

לבית משפט השלום הוגשו תסקירים. התסקירים הצביעו על נטייתו של המשיב להתמכרות מאלכוהול, וכן את ההשלכה של האלכוהול על התנהגותו האלימה. עם זאת, צוין בתסקיר כי לדברי המתלוננת לא נקט המשיב באלימות כלפי ילדיו וההתנהגות האלימה מוקדה במערכת היחסים עם המתלוננת. המתלוננת הבהירה כי אינה חוששת מהמשיב, ואולם מעוניינת היא להפרד ממנו וכן מבקשת היא שהוא יופנה לטיפול גמילה.

התנהלות הדיון בבית משפט קמא וכן התנהלותו של שירות המבחן בעניינו של המשיב היתה רצופה תקלות מסיבות שונות. בכל הנוגע לבית משפט קמא, לא בוצעה הקראה במועד, בתוך 30 ימים, ההקראה בוצעה בסופו של דבר לאחר 30 ימים, ובעת שהוגשה בקשה להורות על שחרורו של המשיב. הבקשה הנ"ל נדחתה והוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, ב"ש 1163/06 שנדון בפני כב' השופטת בר-זיו, אשר דחתה את הערר. נמסר על-ידי הצדדים כי על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון והוא קבוע לדיון.

בין לבין, נמשכו ההליכים בבית משפט קמא. שרות המבחן לא מצא דרך להפגש עם המשיב. יובהר לענין זה, כי הבעיה העיקרית היתה מציאת קצין מבחן ששולט בשפה הטורקית. בסופו של דבר, רק ביום הדיון הוכן תסקיר.

מצאתי לנכון לציין את כל התקלות הנ"ל מאחר ונראה כי חלקן היה בבסיס הנתונים שבגינם הורה בית המשפט קמא על דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים ושחרורו של המשיב.

סבור אני כי גם אם נפלו תקלות ושירות המבחן הגיש תסקיר על בסיס מפגש קצר עם המשיב, בלא שעלה בידו לקיים בדיקה ראויה, גם אז לא היה מקום להורות על שחרורו של המשיב ממעצר. בסופו של יום, אל מול כל התקלות הדיוניות והאחרות, השאלה העיקרית אשר על בית המשפט לשקול בנסיבות הענין, וכאשר אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, היא האם המסוכנות הנשקפת מהמשיב היא כזו שניתן להפיגה באמצעים של שחרור בחלופה.

גם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

" כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".

הלכה היא כי על בית המשפט לבחון, אל מול הראיות ועילת המעצר, את המסוכנות הנשקפת מאפשרות השחרור של המשיב. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.