החלטה בתיק בש 1387/06

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בנצרת [השופט ס' דבור] מיום 20/2/06 בה דחה את בקשת העורר לביטול פסילה מנהלית של רשיון הנהיגה שלו.

העורר היה מעורב בתאונת דרכים ביום 23/12/05. לכאורה הוא לא ציית לתמרור ב - 36 וכתוצאה התנגש במכונית אחרת. מאחר ולא נפצע איש בתאונה לא הוזמנה המשטרה. דבר התאונה נודע למשטרה בשלב מאוחר יותר והיא פתחה בחקירה. בעקבות כך נעשה ביום 18/1/06 שימוע לעורר בפני קצין משטרה ובסופו החליט לפסול את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 יום. בהחלטתו ציין הקצין:

 "מעיון בתיק החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה לצורך הגשת כתב אישום. מדובר בעבירות שלהן יש עניין ציבורי רב. פוסל הרשיון".

העורר לא השלים עם החלטת קצין המשטרה והגיש ביום 8/2/06 לבית משפט השלום לתעבורה בקשה לביטול פסילה מנהלית. בית משפט השלום דחה את בקשת העורר ובין יתר קביעותיו ציין שקיימת תשתית ראייתית לכאורית שהעורר בצע את העבירות המיוחסות לו, וישנן  ראיות המחזקות את המסקנה כי התאונה נגרמה בשל נהיגתו הרשלנית של העורר. עוד צויין בהחלטה כי לעורר יש 5 הרשעות קודמות וכי הוא נוהג משנת 2001. לאור זאת קבע השופט דבור כי הפסילה המנהלית שהוטלה מוצדקת וסבירה ואין מקום להתערב בה, שכן השמירה על בטחון הציבור וההגנה עליו מפני נהגים כדוגמת העורר עדיפות בנסיבות העניין. על ההחלטה הוגש הערר שבפניי.

ב"כ העורר טוען כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית.  עוד טען שבית משפט קמא לא התייחס כלל לשאלת המסוכנות ולכך שלא הייתה לעורר בעבר כל מעורבות בתאונת דרכים, דבר המעיד על אי מסוכנות לציבור. נטען כי טעה בית המשפט בכך שלא התייחס לטענת העורר שהפסילה נעשתה כחודש ימים לאחר התאונה דבר אשר משמיט את טעם הפסילה. 

ב"כ המדינה מצדד בהחלטת בית משפט קמא בדבר התשתית הראייתית. לדעתו חומרת התאונה נובעת משני היבטים: ראשית, אי ציות לתמרור וקיפוח זכות הזולת לשימוש בדרך; שנית,  העורר נהג ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

המסגרת המשפטית בדבר פסילה מנהלית של רשיון נהיגה היא סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].  וזו לשון הסעיף:

 47. פסילה על-ידי קצין משטרה

(א)...

 (ב) .... היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רשיון הנהיגה שלו.

....

(ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי הענין:

(1) ...

(2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש - רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים;

...."

סעיף 48 לפקודה הדן בביטול פסילה  ע"י בית המשפט, מסמיך את בית המשפט לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאים אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור.  ב"כ המשיבה טען כי הסמכות שהוענקה לקצין המשטרה מכוח סעיף 47 לפקודה הינה סמכות-רשות רק לגבי השאלה האם לפסול את הרשיון, אך אין לו שיקול דעת לפסול לתקופה פחותה מהתקופות שצוינו בסעיף.  ברוח זו טען כי לדעתו גם לבית המשפט אין סמכות לקצר את התקופה אלא רק לבטל את הפסילה או להשאירה על כנה. לגוף העניין טען ב"כ המשיבה כי קצין המשטרה שקל את כל השיקולים הרלוונטיים שעה שהחליט לפסול את העורר מהחזיק רשיון נהיגה.

דעתי אינה כדעתו של ב"כ המשיבה בכל הנוגע לסמכות בית המשפט. באשר לסמכותו של קצין המשטרה ההלכה היא -

"שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים: האחד - רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו. השני - עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו; שהרי הפסילה המנהלית לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מיידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל פסילה מנהלית בתנאים או בלא תנאי אם שוכנע שהביטול לא יפגע בבטחון הציבור ... לעניין זה נודעת חשיבות לנסיבות ביצוע עבירת התעבורה וכן להרשעות קודמות של הנהג בעבירות תעבורה ... ".

[בש"פ 8450/02  זינגר נגד מדינת ישראל , תקדין עליון [3] 2683].