החלטה בתיק בש 1343/06

2.       בעקבות החקירה שנפתחה נגד המשיב, הוא נעצר ושוחרר בהסכמה בתאריך 6.9.05, בתנאים כספיים שונים, ובכלל זה, הוטל שעבוד על רכבו של המשיב, ללא הגבלת סכום.

בנוסף, נאסרה יציאת המשיב מן הארץ, והוא חויב להפקיד את דרכונו.

לימים, הומר השעבוד על הרכב בעיקול על אותו רכב.

3.       הוגשה בקשה להאריך את תנאי השחרור והערבויות ב-180 ימים נוספים.

בתאריך 1.3.06 הארכתי את תוקפם של הערבויות ותנאי השחרור עד החלטה אחרת.

          מלכתחילה הביע המשיב הסכמתו לבקשה, אולם סייג את ההסכמה בכל הנוגע להארכת איסור היציאה מהארץ.

משעמדה המבקשת על הארכת תנאי השחרור כולם, חזרו בהם המשיב ובא כוחו מהסכמתם.

4.       המבקשת מנמקת בקשתה בצורכי הפרקליטות, שאמורה לקבל בימים הקרובים את חומר החקירה הרב והמורכב, ולהחליט בשאלת הגשתו של כתב אישום. חששה של המבקשת הוא כי בהעדר ערבויות ראויות להבטחת תנאי השחרור, עלול המשיב להימלט מאימת הדין.

התנגדות ב"כ המשיב מתמקדת בראש וראשונה בעוצמת החשד, שלטענתו הוא קלוש; בעובדה שמרכז חייו של המשיב הוא בארץ, ובמיוחד, בעובדה שהחקירה נסתיימה, כך שאין עוד הצדקה להגבלת יציאת המשיב מן הארץ.

5.       קביעת ערבויות כספיות ואיסור יציאתו של חשוד מן הארץ הינם אמצעים להבטחת התייצבותו לחקירה ולמשפטו, אם יוגש כתב אישום, וכן, למניעת שיבוש מהלכי החקירה והמשפט [ראו: סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, להלן: "חוק המעצרים")]. מכאן גם הסמכות שהוקנתה לבית המשפט להאריך את הערבויות, כקבוע בסעיף 58 לחוק המעצרים.

          תכלית הערבויות ותנאי השחרור מכתיבים את השיקולים שמביא בית המשפט בחשבון שעה שהוא מתבקש להאריכם, ובין השאר, שוקל הוא את סוג הערבויות והיקפן, את התקופה שחלפה מאז הוטלו הערבויות, וכן, את אופי העבירות, היקפן, וחומרתן, את עוצמתו של החשד, עוצמת החשד להימלטות מן הדין, ואת יכולתו של המשיב לעמוד בערבויות ובתנאי השחרור לאורך זמן. בית המשפט אמור לבחון גם, בין השאר, את עוצמת החשש לשיבוש מהלכי משפט או להימלטות מאימת הדין.

6.       הערבויות הכספיות שהפקיד המשיב - ערבות עצמית בשיעור 500,000 ש"ח וערבות בנקאית של 250,000 ש"ח - אינן מבוטלות, מה גם שהוטל עיקול על רכבו של המשיב; גם תקופת 180 הימים שחלפה - איננה קצרה, גורמים אותם יש להביא בחשבון בשקילת הבקשה להארכת תוקפן של הערבויות.

עם זאת, ככל שניתן להעריך, הולמות הערבויות את אופיין של העבירות בהן חשוד המשיב, וכן את עוצמתו של החשד. יש לזכור כי, ככלל, ככל שמבשילה החקירה, ומתקרב "יום הדין", גובר, עקרונית, החשש להימלטות החשוד מן הדין.

7.       מכאן נגזרת גם התייחסותו של בית המשפט לאפשרות יציאתו של החשוד מן הארץ.

הטלת המגבלות על זכותו של חשוד לצאת מהארץ, נבחנת, דרך כלל, על פי אמות מידה הנותנות משקל רב לזכות האדם לחופש התנועה והיציאה מהארץ, שהיא זכות חוקתית, מחד גיסא, אל מול חשיבותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי להגביל את חופש התנועה, מאידך גיסא. על כן, כשמתבקשת הארכתה של ההגבלה מעבר לתקופה שקצב המחוקק, אמור בית המשפט לבחון את מידת הפגיעה בזכות היסוד של אותו חשוד, והיותה מותאמת לתכליתה, כשהעיקרון המנחה הוא צמצום מידת הפגיעה ככל שניתן, בהתחשב בטיבו ובחשיבותו של האינטרס הציבורי העומד מולה, את רמת החשש לפגיעה בו, ואם החשש הוא ברמה המצדיקה פגיעה בזכות היסוד, או שמא ניתן וראוי להסתפק באמצעי פחות פוגעני כדי להבטיח את אינטרס הציבור [ראו: דברי כב' הנשיא ברק בבש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1), 290; וכן, בש"פ 5851/00 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3), 666].

8.       לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, באספקלריה של אינטרס הציבור להמשכם התקין של ההליכים נגד המשיב, מה שמחייב נקיטה באמצעים למניעת החשש להימלטות מן הדין; נראה לי כי, לעת הזאת, האמצעי של עיכוב יציאה מן הארץ איננו אמצעי בלתי מידתי, והתרעמותו של ב"כ המשיב איננה מוצדקת. באיזון בין יכולתו הכלכלית של המשיב, והפגיעה בו ובחרותו ומשכן, לבין הסכנות הצפויות, באספקלריה של החשדות המיוחסים לו, כמפורט לעיל, ותקופת ההארכה המבוקשת, המשקל המכריע הוא לאחרונים.

9.       עם זאת, וכדי לאזן את עקרון אי הפגיעה בזכות יסוד חוקתית של המשיב לצאת מהארץ, בתקופה בה טרם התגבש כתב אישום, הרי שבהפקדת ערבות נוספת, תוך קציבת תקופה מפורשת, שתפורט בבקשה שיגיש המשיב למבקשת, ניתן להבטיח את חזרתו של המשיב לישראל, והתייצבותו לחקירה או למשפט, אם וכאשר יוגש כתב אישום נגדו.