החלטה בתיק בש 1280/06

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום בת"פ 5025/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו שבפני, בה מבקשת המאשימה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים כנגדם בתיק העיקרי.

כתב האישום מיחס למשיבים עבירת חטיפה, עבירה לפי סעיפים 369+29;  כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377; תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(א) + 29 בנסיבות סעיפים 380+381(א)(1); החזקת סכין, עבירה לפי סעיפים 186+29; איומים, עבירה לפי סעיף 192+29; הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיפים 245(א)+29, הכל לחוק העונשין. עובדות כתב האישום מתארות אירוע לפיו על רקע של קשר רומנטי קודם החליט המשיב 1 לפגוש את המתלוננת בכל מחיר. המתלוננת ביקשה מחברה, המתלונן, להסיעה ממעונות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה לביתה בנצרת. המשיב 1, ביחד עם חברו משיב 2, רדפו אחרי רכבם של המתלוננים וחסמו את דרכו. משיב 1 הוציא את המתלוננת באלימות מהרכב והעבירה לרכבו. משיב 2 ריתק בעת ההיא למושב הרכב את המתלונן באיומי סכין. המשיבים נמלטו מהזירה עם המתלוננת ברכבם. המשטרה שהוזעקה ע"י המתלונן הצליחה לאתר את הרכב הנמלט ולחלץ את המתלוננת.

אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה. למעשה, וככל שהדבר נוגע לראויות, טוען הסניגור רק כנגד העבירה של החזקת סכין, מאחר ולטענתו הסכין שנמצאה ברכב היתה בתא המטען, ומכאן שלא יכול להיות ששימשה את מי מהמשיבים לתקיפת המתלוננים. טיעון זה אינו מפריך את טענת המתלונן שאוים עם סכין. יתכן שבשלב בו נכנסו המשיבים לרכב ונמלטו מהזירה הספיקו להכניס סכין לתא המטען ויתכן שהסכין בה איימו על המתלונן, לטענתו, הושלכה תוך כדי נסיעה והסכין שנמצאה ברכב היא סכין אחרת. בכל מקרה - עבירת החזקת הסכין היא שולית בתיק זה ולכן לא ארחיב בה את הדיבור. ד בכך שיש ראיות מוצקות להוכחת העבירות העיקריות, וגם העבירות המשניות שלטעמי חלקן נבלעות בעבירות העיקריות.

אוסיף עוד כי מעדות המתלוננת עולה כי המשיב 1 היה האלים יותר מבין השנים. משיב 2 רק מנע, תוך הפעלת אלימות, מהמתלונן לסייע לה ואולם לא נקט בכל אלימות מעבר לכך, וכנגד המתלוננת. עם זאת וגם על פי הראיות המצביעות על חלקו המופחת, ניתן ליחס לו אחריות למעשיו של משיב 1, או לכל הפחות עבירה של סיוע. לעת הזו, ולצורך הדיון בבקשת המעצר, אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 ;

סבור אני כי התשתית הראייתית מגלמת סיכוי סביר להרשיע את שני המשיבים בעבירות המיוחסות להן, ולחילופין את משיב 2 בעבירת סיוע לביצוע העבירות העיקריות. חלקו הפחות במסכת האלימות יבוא, אולי, לידי ביטוי אם יורשעו המשיבים בעבירות הנ"ל, ובמסגרת הדיון בגזר הדין.

בשים לב לעבירות המיוחסות למשיבים, המבוססות בראיות, אין חולק כי קיימת עילת מעצר. העבירות מקימות חזקת מסוכנות מכוח החוק והמעשה עצמו מעיד על מסוכנות המשיבים. משיב 1 נראה כמי שיצרו כלפי המתלוננת נעדר שליטה, והוא מסוגל לסכן את חייה ולבצע נגדה עבירות, הכל רק בגלל סירובו להכיר בכך שאין לו זכויות במתלוננת ובגופה. משיב 2 אמנם נחזה להיות הפחות אלים במהלך האירוע. עם זאת עצם מוכנותו להשתתף או לסייע בעבירות כה חמורות, ללא כל מניע או זיקה לעניין, היא המעידה על מסוכנות.  מכאן גם שקיימת עילת מעצר מוצקה כנגד המשיבים. 

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

בדיקת מסוכנות היא אינדיבידואלית כאשר בית המשפט בוחן את טיבו של המעשה וטיבם של העושים, על רקע עברם ונתוניהם האישיים. כבר נפסק כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".