החלטה בתיק בש 1222/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5017/06 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) + סעיף 29 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. זו הבקשה שבפני.

על פי עובדות כתב האישום, היה המשיב מעורב באירוע של שוד בקפה אינטרנט "פס הכסף" שבכרמיאל. מדובר במקום בו מבוצעים הימורים ברשת האינטרנט. המשיב היה עם מספר אנשים אחרים במקום, הוא ניגש אל הדלפק שלפניו עמדה המתלוננת, שהיא עובדת במקום, דרש ממנה לפתוח את המגירה ולתת לו כסף, ומשסירבה תקף אותה, חטף מידיה את הטלפון ובהמשך תקף אדם אחר אשר ניסה לסייע בידה. בהמשך הוציאו המשיב וחבריו כספים מהמגירה וכן מתיקה האישי של העובדת/המתלוננת.

יצויין כי כתב אישום זה מוגש בהמשך לסדרת כתבי אישום שהוגשו באותה פרשה. אחד הנאשמים כבר נדון ונגזר דינו ובעניינם של האחרים מצויים התיקים בשלבי השלמת דיון.

אין למעשה חולק כי קיימות ראיות לכאורה. האירוע כולו צולם ותועד וניתן לראות בצלומים את מעורבותו האלימה של המשיב.

עבירת שוד מעצם טיבה מקימה עילת מסוכנות. במקרה זה המסוכנות נראית לעין בצלומים בהם רואים את המשיב תוקף ומבצע את השוד. מכאן, שקיימת עילה למעצרו.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

" כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".

הלכה היא כי על בית המשפט לבחון, אל מול הראיות ועילת המעצר, את המסוכנות הנשקפת מאפשרות השחרור של המשיב. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.

כן ראה:

בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3683;

בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד  נ"א(4) 720.