החלטה בתיק בש 093845/04

בפני ערר, עפ"י סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה - מעצרים), (להלן - "חוק המעצרים"),  על החלטת בימ"ש שלום בת"א, כב' השופטת אמסטרדם, מיום 24/11/04, בתיק ב"ש 04 8/ - 4877, בה התקבלה בקשת המשיבה להאריך את הערובה שנקבעה לעוררים לתקופה של 60 יום נוספים, לאחר שהוארכה קודם לכן ב - 120 יום, (להלן - "ההארכה הראשונה").

בנימוקי הערר:

טעה כב' בימ"ש קמא שנתן פרשנות שאינה ראויה למילה "תקופה" האמורה בסעיף 58(א) לחוק המעצרים, ע"י הפיכתה ל"תקופות".

טעה בימ"ש קמא משהעדיף את ה"פרשנות התכליתית", ולא העדיף את הפרשנות הדווקאנית לסעיף,  משהפרשנות התכליתית מקשה על העוררים יתר על המידה, פוגעת בזכות היסוד של האזרח, ומגבילה את חירותו בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 

אף אם היתה דרך הפרשנות התכליתית הדרך הנכונה, טעה בימ"ש קמא משלא נתן דעתו בהחלטה למהות העבירות, היקף הפעולות שבוצעו ע"י רשויות החקירה, והאם הזמן שניתן נוצל כראוי.

בדיון בפני הוסיף ב"כ העוררים עו"ד בן דוד, כי לשון סעיף 58 שלעיל ברורה, וממנה נובע כי ביהמ"ש רשאי בתוך תקופת הערובה להאריך אותה ואת תנאיה לתקופה נוספת, שלא תעלה על 180 יום. מפנה לכך שבסעיף 13(א)(3) לחוק המעצרים, המדבר על מעצר חשוד לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, רשאי ביהמ"ש לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו, "ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים". מכאן, לטענת ב"כ העוררים, הרי שכאשר ביקש המחוקק לציין כי כוונת הסעיף הינה לתקופות, ציין זאת מפורשות בסעיף, ומשלא עשה כן בסעיף 58,הרי שאין ללמוד אלא את מה שמצוין בו מפורשות. לטענתו, משהסעיף מאפשר רק הארכה אחת של עד 180 יום, ומשהארכה אחת ל 120 יום ניתנה כבר, הרי שלא היתה סמכות להורות על הארכה נוספת של 60 יום נוספים.

ב"כ המשיבה  עו"ד מנור טען בפני, כי לא הוגש ערר במסגרת ההארכה הראשונה של 120 הימים, מכיוון  שמח' החקירות של מס הכנסה סברה שיעלה בידה במסגרת זמן זו לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות. משהתברר כי החקירה לא תסתיים במסגרת 120 הימים, הוגשה בקשת ההארכה הנוספת, לתקופה של 60 יום.

מציין כי בימים אלה מועבר התיק לפרקליטות לצורך בחינת הגשת כתב אישום כנגד העוררים. לטענתו, פרשנות סעיף 58 לחסד"פ הינה, כי אין הגבלה על מס' הפניות לביהמ"ש, וכל שנקבע בסעיף הינה תקופת הזמן המקסימלית בה ניתן להאריך את הערבויות בכל הארכה. מפנה לכך שפרשנות זו מאפשרת פיקוח ובקרת ביניים של ביהמ"ש על נחיצות ההארכה המבוקשת, אשר יבחן האם אכן נדרשת ההארכה לשם מיצוי מלוא החקירה. מפנה  להחלטה שניתנה ע"י מותב זה, ב"ש 93420/04, בולוס נ' מ"י,

(להלן - "פס"ד בולוס"), בה פורש סעיף 58 שלעיל. מפנה לשורת החלטות בהן, העדיפו בתיהמ"ש  את הפרשנות התכליתית של החוק, גם משזו לא היטיבה עם החשוד או הנאשם.

מפנה לכך כי סעיף 13 לחוק המעצרים, בו תחם המחוקק בבירור את תקופת הזמן בה ניתן להאריך מעצרו של חשוד,  אינו דומה כלל למקרה שבפנינו, משום שפגיעה בזכות הקניין במידה כזו או אחרת אינה דומה לפגיעה בזכותו הבסיסית של אדם לחירות.

העובדות:

העוררים הינם סוחרי רכב, בין השנים 1998 - 2000 עסקו בקניית כלי רכב לאחר תאונה, שיקומם ומכירתם ללקוחות פרטיים. ב"כ העוררים טען בבימ"ש קמא, כי אין בידי מרשיו חשבוניות המצביעות על תיקונים שבוצעו בכלי הרכב, והם אכן לא ניהלו ספרי חשבונות כדין, אך לטענתו לא העלימו מס.

ביום 1/1/04 נעצרו העוררים בתיק מעצרים 15026/04, בחשד להעלמת הכנסות. בקשת מעצרם ושחרורם בערובה נדונה בפני כב' השופט הראל, אשר הורה על שחרורם בערובה.

להבטחת מילוי תנאי השחרור נקבעו הערבויות הבאות לכל אחד מן המשיבים: חתימה על התחייבות עצמית בסך 250,000 ש"ח, ערבות צד ג' בסך 150,000 ש"ח, הפקדת 40,000 ש"ח במזומן/ערבות בנקאית/צו עיכוב יציאה מן הארץ.

ביום 21/6/04 הוגשה בקשה בב"ש 3173/04 להארכת תוקף הערבויות ב - 180 יום נוספים, עפ"י סעיף 58(א) לחוק המעצרים. כב' השופטת רביד נתנה החלטתה ביום 5/7/04, על פיה הוארכו תוקף הערבויות וצו עיכוב יציאה מן הארץ ב - 120 יום נוספים, עד ליום 1/11/04.

בטרם חלפו 120 הימים, ביום 19/11/04 הגישה המשיבה בקשה  להאריך תוקף הערבויות לתקופה נוספת של 60 יום.

תוקף הערבויות הוארך עד למתן החלטה בטענת העוררים בדבר חוסר סמכותו של ביהמ"ש לדון בבקשה להארכה נוספת.

לגופו של עניין:

הסוגיה שבפני עוסקת בפרשנותו של סעיף 58 (א + ב) לחוק המעצרים, שזו לשונם: