החלטה בתיק ברע 790/05

ההליך

1.                   לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, כבוד השופט א' רובין (להלן - "בית משפט קמא"), בערעור המבקשת על החלטת רשמת בית משפט השלום בירושלים, כבוד הרשמת ת' נמרודי, במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת לביטול צו עיקול זמני, אשר ניתן נגדה.

2.                   החלטתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-
1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי").

רקע עובדתי

3.                   אלה בתמצית העובדות העיקריות הצריכות לעניין:

המשיבה, קרן ירושלים בע"מ (להלן - "המשיבה"), התקשרה בהסכם עם המבקשת, גלי זיו בע"מ (להלן - "המבקשת"), ועם חברה נוספת, שפיגל האוס קבלני בנין בע"מ, הנתבעת מס' 1 בהליך העיקרי (להלן - "חברת שפיגל האוס"), לבניית אולם ספורט בשכונת רמות בירושלים.

בניית אולם הספורט הושלמה, ברם, בעקבות השלג שנערם על גג המבנה התמוטטה תקרת האולם בלילה שבין ה-25.2.2003 לבין ה-26.2.2003.

ביום 9.12.2004 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד המבקשת וכנגד נתבעים נוספים, ביניהם חברת שפיגל האוס. עם הגשת כתב התביעה, הגישה המשיבה בקשה לעיקול זמני של נכסי המבקשת ושל נכסי חברת שפיגל האוס. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה וביום 14.12.2004 ניתן במעמד צד אחד צו עיקול כמבוקש. בעקבות צו העיקול נתפס בידי בנק לאומי לישראל סכום של 1,592,000 ש"ח, השייך למבקשת, וכן נתפס בידי הבנק סך של 981,000 ש"ח, השייך לחברת שפיגל האוס. ביום 10.1.2005 הגישו המבקשת וחברת שפיגל האוס בקשה משותפת לביטול צו העיקול. לבקשה צורף תצהירו של מר צבי שוורצמן (להלן - "שוורצמן"), אשר שימש בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה כעובד בחברת שפיגל האוס.

ביום 19.1.2005 התקיים דיון בבקשה בפני הרשמת ת' נמרודי, במהלכו בוטל בהסכמה העיקול שהוטל על נכסי חברת שפיגל האוס. באשר לצו העיקול על נכסי המבקשת, המצהירים נחקרו על תצהירם וב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם.

4.                   בהחלטת הרשמת מיום 27.1.2005, דחתה הרשמת על הסף הבקשה לביטול צו העיקול, אשר ניתן כנגד המבקשת. בנמקה החלטתה, קבעה הרשמת כי הלכה למעשה לא צירפה המבקשת תצהיר לבקשה המשותפת, עת התצהיר שניתן בבקשה הינו תצהירו של שוורצמן, אשר הודה בחקירתו כי אינו בעל מניות במבקשת, אינו דירקטור שלה, אינו עובד בה ואינו מורשה חתימה שלה. בנסיבות אלה, קבעה הרשמת, אין מי שיכול להפריך את טענת ההכבדה האפשרית על ביצוע פסק הדין ואין מי שיכול להטיל ספק ניכר בתביעה נגדה, שיקולים העומדים בבסיס ההחלטה האם להיעתר או לאו לבקשה למתן צו עיקול זמני.

החלטת בית משפט קמא

5.                   בהחלטתו מיום 12.4.2005 דחה בית משפט קמא את ערעור המבקשת על החלטת הרשמת. בית המשפט קבע כי דחיית הבקשה לביטול החלטת הרשמת על הסף בשל העדר תצהיר מטעם גורם מוסמך הינה צעד מרחיק לכת, בהדגישו כי הוא שוכנע כי יש טעם המניח את הדעת לכך ששוורצמן הוא שנתן התצהיר בשם המבקשת וחברת שפיגל האוס. יחד עם זאת, בבוחנו הבקשה לגופו של ענין, קבע בית משפט קמא כי תצהירו של שוורצמן אינו כולל פרטים כלשהם לגבי יכולתה הכלכלית של המבקשת, ולפיכך, בהעדר תצהיר מתאים מטעם המבקשת בסוגיית ההכבדה, קבע בית המשפט כי יש לראות המשיבה כאילו עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אם לא ינתן צו עיקול כמבוקש יהא בכך משום הכבדה על ביצוע פסק הדין. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המשיבה עמדה בנטל הרובץ לפתחה, להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, בציינו כי אין בטענות ההגנה מטעם המבקשת כדי לכרסם בעילת התביעה לכאורה. באשר למאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקשת להמציא תצהיר של גורם, אשר יכול להעיד על הקשיים שנגרמים לה כתוצאה מקיומו של צו העיקול נגדה.

עיקרי טענות המבקשת

6.                   לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא בהחליטו לדחות בקשתה לביטול צו העיקול. החלטת בית משפט קמא - לפיה בהעדר תצהיר מתאים מטעם המבקשת יש לראות המשיבה כאילו עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אם לא ינתן צו עיקול כמבוקש יהא בכך הכבדה על ביצוע פסק הדין - עומדת בסתירה להלכה הפסוקה, לפיה המבקש צו עיקול זמני חב בהצגת ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא משלא קבע ממצאים לענין ראיות המשיבה בענין ההכבדה. כן היה על בית משפט קמא לבחון את תצהירו של מר יהודה שפיגל (להלן - "שפיגל"), אשר הגיש התצהיר בתמיכה לבקשת המבקשת להארכת המועד להגשת בקשה לביטול צו העיקול, במסגרתו הצהיר כי בהותרת צו העיקול על כנו תהא משום הכבדה קשה על יכולת המבקשת לעמוד בהתחייבויותיה.

לטענת המבקשת אין בידי המשיבה עילת תביעה לכאורה, המהווה תנאי למתן סעד זמני. לדידה, לאור ההסכם, אשר נחתם בין המבקשת למשיבה, זכות המשיבה לשיפוי כלפי המבקשת, קמה לה אך בהתקיים כי המשיבה נתבעה על-ידי צד שלישי. משלא עלה בידי המשיבה להוכיח כי התקיים התנאי האמור, נעדרת המשיבה זכות תביעה כלפי המבקשת.

עיקרי טענות המשיבה

7.                   המשיבה מתנגדת לבקשה. בפתח דבריה מדגישה המשיבה כי הואיל וההליך דנן עניינו ערעור שני על ההחלטה להשאיר בתוקפו צו העיקול, אשר ניתן כנגד המבקשת, התערבות ערכאת הערעור תהא אך במקרים נדירים, ולכך יש להוסיף העדר התערבות ערכאת הערעור, ככלל, בשיקול דעת הערכאה הדיונית בהחליטה ליתן סעד זמני.

לטענת המשיבה, תצהירו של מר שפיגל לא צורף כלל לערעור המבקשת, אשר נדון בפני בית משפט קמא, אלא הוגש בתמיכה לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. לבד מכך שלא ניתן להסתמך בהליך הערעור בבית משפט קמא על תצהיר אשר ניתן בהליך אחר, הרי שהמבקשת מנועה מלטעון בהליך דנא הטענה, בדבר קיומו של התצהיר והיותו ראיה מרכזית, שעה שלא בא זכרה בהליך הערעור בבית משפט קמא.

לטענת המשיבה צדק בית משפט קמא בקובעו כי עלה בידי המשיבה להוכיח בראיות מהימנות לכאורה קיומה של עילת תביעה. בפני בית משפט קמא היו כתב התביעה, כתב ההגנה, תצהירים וחקירת המצהירים, על בסיסם נקבע כי המבקשת הודתה כי היתה צד להסכם בינה לבין המשיבה וכי העסיקה את מר דוד בלנק כמהנדס קונסטרוקציה, לו מייחסת המבקשת את מחדלי התכנון שגרמו לקריסת תקרת האולם. דהיינו, עלה בידי המשיבה להוכיח לכאורה כי היא דרשה לתקן את תקרת האולם וכי המבקשת וחברת שפיגל האוס סירבו לעשות כן.

אשר לסוגית ההכבדה, טוענת המשיבה כי זכות הקניין של המבקשת אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה עם זכות המשיבה כי המבקשת לא תכשיל, בפרק הזמן שעד מתן פסק הדין, את ביצועו. המשיבה הצביעה על כך שפעילותה של המבקשת מוגבלת ביותר ואין לה נכסים הרשומים על שמה, עת עדות העד מטעם המשיבה בענין זה לא נסתרה. כן מדגישה המשיבה כי אין די באמירה סתמית וכוללת של המבקשת בדבר פגיעה קשה בתזרים מזומניה, כדי לעמוד בנטל הרובץ לפתחה בבקשתה לביטול העיקול הזמני.

לחילופין, סבורה המשיבה כי מתן כתב התחייבות כספית מטעם המשיבה לכיסוי הנזקים העלולים להיגרם למבקשת אם יוותר העיקול הזמני על כנו, יהא בו כדי לאזן האינטרסים המתנגשים של הצדדים.

דיון

8.                   לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים בבקשה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.