החלטה בתיק ברע 708/02

1.         משיבה 2 הינה קטינה כבת 3 (להלן: "הקטינה"). אמה הינה המשיבה 1 (להלן: "האם"). המבקש עותר להרשות לו לערער על היבטים שונים בהחלטת בימ"ש לענייני משפחה, לפיה חוייב בתשלום מזונות הקטינה בסך חודשי של 1,570 ש"ח מיום הגשת התביעה העיקרית נגדו, היינו - 9.12.01.

2.         האם הגישה בשם הקטינה תביעת אבהות נגד המבקש. בדיקת הרקמות תומכת לכאורה במסקנה כי המבקש הינו אביה של הקטינה. ב"כ המבקש הודיע כי אינו רואה בחוות הדעת שהוגשה כסוף פסוק. עוד טען ב"כ המבקש, למחדלים בכתב התביעה. ראשית, כך טען, יש הבדל בין תביעה למזונות המוגשת ע"י האם לבין תביעת מזונות המוגשת מטעם הקטינה. עוד טען כי לא ברורה השייכות הדתית של הקטינה, שכן עובדה זו לא צויינה בכתב התביעה.

            כתגובה לכך עתר ב"כ המשיבות לשנות את כתב התביעה באופן שהקטינה תהא התובעת תחת האם. באשר לשייכות הדתית של הקטינה, הציג ב"כ המשיבות את תעודת הזהות של האם בה רשומה כיהודיה.

            בימ"ש קמא התיר את התיקון המבוקש תוך מתן הזדמנות למבקש לתקן את כתב ההגנה אם יחפוץ בכך. כן קיבל את העולה מן התיעוד שהוגש, לפיו הקטינה הינה יהודיה. הצדדים נחלקו בתביעה למזונות. כאמור, בית משפט קמא חייב את המבקש בסך 1570 ש"ח חודשיים.

המבקש העלה שלל טענות כנגד החלטת בימ"ש קמא. נטען כי לא ניתן להחליף תובע בתביעת יחיד בתובע אחר אלא ע"י הגשת כתב תביעה חדש. נטען כי בימ"ש קמא לא היה מוסמך לפסוק מזונות זמניים אלא לאחר הגשת כתב הגנה ואין להסתפק בכתב ההגנה שהוגש, הואיל והתייחס לתביעה כפי שהוגשה לפני התיקון, דהיינו תביעה מטעם האם ולא מטעם הבת. עוד נטען, כי בנסיבות העניין לא ניתן להטיל מזונות רטרואקטיבית ובכל מקרה השיעור גבוה מדי.

3.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי אין מקום להעתר לבקשה.

            מונחת בפני בקשה למתן רשות ערעור. מכאן, על המבקש להתגבר על שתי משוכות. עליו לשכנע את ערכאת הערעור כי נפלה טעות בהחלטת בימ"ש קמא המצדיקה דיון ברשות - מבחן תוכן ההחלטה. וכן כי הטעות באם נפלה, הינה מאותו הסוג שמצדיק התערבות ערכאת הערעור, הדנה בעניין ברשות - מבחן חשיבות ההחלטה.

            במבט הדו רובדי האמור, לא עמד המבקש במשימה המוטלת עליו. נראה כי גם אם נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא, אין הצדקה בשל כך לבד להורות על רשות ערעור.

אבהיר מסקנתי זו.

4.         באשר לסמכותו של בית משפט קמא, לתקן את כתב התביעה, אינני מקבל את עמדת ב"כ המבקש כי במצב בו ב"כ התובע עותר לשנות את זהות התובע מחוייב בימ"ש להורות לו לפתוח את ההליך מחדש. תקנות 24 - 26 לתקנות סד"א מהוות עיגון משפטי דיו לדחות את גישת ב"כ המבקש. סימן א' בפרק ד' לתקנות סד"א, תקנות 21-27, מוכתר "צירופים ושינויים". מוענק לבית משפט השומע את התביעה שיקול דעת רחב לעשיית סדר בנדון. יש לזכור, כי תקנה 24 "אינה מותנית בבקשת בעל דין אלא הרשות בידו לנקוט עצמו יזמה בכל שלב משלבי הדיון" (ספרו של ד"ר זוסמן, "סדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית עמ' 191). בין היתר, על בימ"ש לשקול את העניין עפ"י שיקולי יעילות הדיון. ככלל, אין להתיר כל שינוי בזהותם של בעלי הדין כפי שאין להתיר כל שינוי בתיקון כתב תביעה (ראה תקנות 91-92 לתקנות סד"א). אולם, ידוע כי יש לבדוק האם התיקון יקדם את המחלוקת האמיתית בין הצדדים, או האם יש בו לגרום לעיוות דין או להכביד יתר על המידה על הצד שכנגד.

            בענייננו, טען ב"כ המשיבות: "אם חושש חברי מתביעה נוספת של הקטינה, הרי שנבקש לראות את כתב התביעה כמוגש על ידי הקטינה... ואינני מבקש לתקן דבר מעבר לכך". כמובן, בעטיית התיקון רשאי המבקש לתקן את כתב הגנתו, אך וודאי אין  מקום לומר שבימ"ש קמא טעה בהתירו את התיקון בכתב התביעה.

באשר לסוגייה אם היה צריך ב"כ המשיבות להגיש את הבקשה לתיקון בכתב אם לאו, אין צורך להדרש לכך במסגרת בקשה זו לאור מהות התיקון. הגמישות בסדרי הדין בהליכי בימ"ש לענייני משפחה משתלבת עם התוצאה האמורה.

            היא גישתי בעניין ההשתייכות הדתית של הקטינה. המבקש איננו טוען כי הקטינה אינה יהודיה. בכתב הגנתו המקורי לא מצא המבקש לנכון להעלות את הטענה. נראה כי המחלוקת אינה עובדתית אלא מעין נסיון של המבקש לאחוז בחסר טכני גרידא גם כאשר הוא מודע ליהדותה של הקטינה. ב"הרצאת הפרטים" בתביעה למזונות, ציין המבקש כי ההשתייכות הדתית של שלושת המעורבים זהה היא (ראה הנספחים שצורפו לתגובת המשיבות).

            כמו כן, אינני סבור כי יש מקום להתערב בנדון, לאור שיעור המזונות שנפסק על רקע משכורתו של המבקש. כלל מושרש הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת שיעור מזונות זמניים. אין לצפות כי בימ"ש לענייני משפחה ייכנס בעובי הקורה בנושא זה. על אחת כמה וכמה לגבי ערכאת הערעור.

            טוען בא כח המבקש כי אפילו ותוקן כתב התביעה כדין, לא ניתן להתיר מזונות רטרואקטיביים, הואיל ועד לתיקון התובעת היתה האם ולא הבת. ושוב, לא נראה לי שמוצדק להידרש לכך במסגרת בקשה זו. מדובר בתקופה שאינה ארוכה והתיקון הינו בסופו של דבר טכני ככל שהוא קשור לפער בין המועדים.

כנאמן לגישתו הפורמלית בתיק זה, עוד טוען בא כח המבקש כי לא ניתן היה לחייב את מרשו למזונות עד שהוגש כתב הגנה. ואילו, כתב ההגנה שהוגש הופנה לתביעה מטעם האם ולא מטעם הבת. אולם מבעד לעדשת בקשה למתן רשות ערעור, הטיעון אינו כה איתן משהוגש כתב ההגנה בידי המבקש, בו מתייחס הוא לתביעת המזונות עבור הקטינה.

5.         כאמור, בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. חובתה של ערכאת הערעור בהליך מעין זה להסתכל אחורה וגם קדימה. משמע, עליה לבחון את השתלשלות ההליכים עד למועד הגשת הבקשה ואת נפקותה הצפויה באותו חלק של ההליך שטרם התקיים. בראיה זו, גם אם הצביע בא כח המבקש על טעויות בדרך, אין ללמוד מכך שנכון הוא לתקנן. בבקשה מעין זו, יש להעניק יותר משקל לתוצאה הכוללת אליה הגיע בית משפט קמא, מאשר לטעויות פרוצדורליות שבפועל אינן פוגעות בזכויות הצד שכנגד.

אף מזונות זמניים כשמם כן הם. ההחלטה בנדון אינה סופית וצד רשאי להסתייג ממנה במהלך הדיון. זהו שיקול נוסף לדחיית הבקשה. הפסיקה אינה סופית ובהתאם לעילות שבדין, רשאים שני הצדדים להגיש בקשה חדשה. עם זאת, ארשה לעצמי להציע כי מוטב ששני הצדדים יתרכזו בעיקר, הוא קביעה סופית באשר לאבהות המבקש והסדר כספי נכון וראוי באשר למזונות הקטינה.

מודע אני לכך שהענקתי בהחלטה זו משקל רב לשיקולים מעשיים על פני שיקולים בסדרי דין. אמת כי יש על ערכאת ערעור להקפיד על דרישות תו ותג של סדרי דין כן בבקשה למתן רשות ערעור. אולם, ישנם תיקים שבהם הגישה המעשית היא הראויה. כזה המקרה שלפנינו.