החלטה בתיק ברע 685/05

1.         המבקש נפגע בתאונת דרכים [במהלך עבודתו] ביום 12.3.00 ותובע את חברת הביטוח המשיבה לפיצוי נזקי גופו עקב אותה תאונה, במסגרת חוק הפלת"ד.

לאחר התאונה הוא פונה לביה"ח ושם אובחנו בו פגיעות שונות, כולל פגיעה בחוליה בעמוד השידרה.

חודשיים לאחר מכן [12.5.00] אושפז בביה"ח כשמאובן בו "פרפור פרוזדורים" בלבו, ושב ואושפז עקב בעיה רפואית זו ב-8.7.00, ב-25.8.00 וב-24.10.00.

הואיל ותאונת הדרכים ארעה תוך כדי עבודתו, הופנה התובע לועדה הרפואית של מל"ל לקביעת נכותו כתוצאה מהתאונה.

השאלה העיקרית שעמדה בפניה היתה כמובן בדבר הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבעיית הלב שנתגלתה בתובע.

הועדה הרפואית בהחלטתה מיום 9.5.01 אימצה את חוו"ד הרופא מטעמה, ד"ר סוקניק, ולפיה:

"מאחר וההתקף הראשון של "פרפור פרוזדורים" הופיע כחודשיים לאחר תאונת הדרכים, לא סביר להניח שיש קשר סיבתי בין התאונה ובין הפרפור. בנוסף, המימצא הפיזיקאלי של אונה מוגדלת בתארויד, יתכן והינו המקור של הפרעות הקצב. לדעת הועדה אין קשר סיבתי בין הפרפורים לתאונה הנדונה".

המבקש פנה בערעור על אותה החלטה לועדה הרפואית לעררים, ובהחלטתה של זו מיום 29.4.02 קיבלה את ערעורו של המבקש, קבעה כי אין לשלול הקשר הסיבתי בין התאונה לפרפור החדרים, ועקב כך קבעה את שיעורי נכותו לעניין זה.

            בנימוקי ועדת הערר נקבע:

"אמנם פרק הזמן שחלף בין התאונה להופעת הפרפור הוא חודשיים וניתן היה להניח שהפרפור יופיע בסמוך לתאונה, אולם אין פרק זמן זה שולל את הקשר בין התאונה לפרפור. הועדה עיינה במכתבו של ד"ר איליה ומקבלת את עמדתו"

2.         בתביעה שהגיש לבימ"ש קמא, הסתמך התובע על קביעתה של הועדה הרפואית לעררים, וזאת עפ"י הוראות סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד.

הנתבעת [המשיבה] פנתה לבימ"ש קמא בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את מימצאי הועדה הרפואית לעררים, בהתאם להוראות הסיפא לסעיף 6 ב' הנ"ל.

            ביהמ"ש נעתר לבקשתה, ועל החלטתו זו מבקש בפני התובע רשות לערער.

3.         לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשה כבערעור.

בימ"ש קמא [כב' השופטת נ. נצר] מציין בהחלטתו כי הלכה היא שלא תותר הבאת ראיות לסתור אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן וכי מחלוקת בין ועדה רפואית ראשונה לועדת ערר, אין בה כשלעצמה להתיר הבאת ראיות לסתור [ר' ע"א 5779/90, רע"א 7955/89, רע"א 10272/01].

על אף זאת החליטה כב' השופטת נ. נצר לחרוג מהכללים האמורים בענייננו וזאת ממספר נימוקים.

ראשית, החלטת הועדה הראשונה נסמכה על קביעותיו של המומחה פרופ' סוקניק, אולם ועדת הערר "לא הרחיבה ופירטה" מהם נימוקיה כנגד קביעותיו הנ"ל של פרופ' סוקניק.

כזכור, עיקר נימוקו של פרופ' סוקניק לשלילת הקשר הסיבתי היתה בפער הזמנים של חודשיים בין ארוע התאונה להופעת הפרפור כשולל את הקשר הסיבתי.

הנמקת ועדת הערר לפיה "אין פרק זמן זה שולל את הקשר בין התאונה לפרפור" - אינה עולה עפ"י החלטת בימ"ש קמא כדי הפירוט וההנמקה הנדרשים לעניין זה.