החלטה בתיק ברע 629/05

1.      בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל) מיום 25.1.2005 בבש"א 8207/04 (ת.א. 12067/04), לפיה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני, ובוטל צו המניעה הזמני מיום 2.11.04, אשר אסר על המשיבים לבצע כל פעולה של תפיסת רכבי המבקשת ו/או הוצאתם מרשותה ו/או עיקולם.

רקע עובדתי

2.      המבקשת הינה חברה להשכרת רכבים, שהתקשרה במספר עסקאות לרכישת מכוניות עם המשיבה 1, שהינה חברה לסוכנות ויבוא רכב המנוהלת על-ידי המשיב 2. במסגרת העסקאות האמורות העניקו המשיבים למבקשת מימון פיננסי בסכומים שונים, כאשר להבטחתם מושכנו הרכבים לטובת המשיבים וחלק לטובת הבנק הערבי. בין הצדדים נחתמו מספר עסקאות בין השנים 1999-2000, כשבחלק מן המקרים פיגרה המבקשת בפירעון התשלומים. לטענת המשיבים, חובה של המבקשת כלפיהם עומד על סכום של 624,860 ש"ח. המבקשת טוענת, כי פרעה את חובה למשיבים בתשלום בשיקים, במזומן והן בהעברת קרקע למשיבים. המבקשת הגישה לבית-משפט קמא בקשה לעיכוב הליכי מימוש משכון (בש"א 1780/03), בטענה כי המשכון נרשם במרמה על רכבים שבבעלותה על-ידי בא-כוחה הקודם. בדיון מיום 3.2.03 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תשלם המבקשת את החוב שבפיגור למשיבים, וביום 18.2.03 הגיעו הצדדים להסדר בנוגע לתשלום החוב, לפיו מכרה המבקשת חלקת אדמה שבבעלותה בסכום של 60,000 דולר, והעבירה למשיבים את התמורה יחד עם סכום נוסף של 68,000 ש"ח. לפיכך, הגישה המבקשת בקשה למתן צו עשה, שיורה על המשיבים להסיר את השעבודים שהוטלו על רכביה. בהחלטה מיום 17.6.04 נקבע, כי הליכי ההוצאה לפועל בקשר לתפיסת הרכבים יעוכבו, ובהחלטה מיום 12.10.04 (בש"א 5055/04), שניתנה על-סמך הסכמת הצדדים, נקבע כי עיכוב זה מבוטל החל מיום 27.10.04.

בתאריך 31.10.04 הגישה המבקשת תביעה לסעד הצהרתי, לפיו ההסכמים שנחתמו עם המשיבים בטלים ומבוטלים מחמת הטעייה וחוסר תום-לב מצדם, והמבקשת אינה חייבת דבר למשיבים, וכי הם חייבים לה סכום של 23,201 ש"ח. כמו-כן, הגישה המבקשת  בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 8207/04), לאסור על המשיבים לתפוס רכבים. ביום 2.11.04 ניתן צו המניעה בכפוף להפקדת ערובה בסך של 100,000 ש"ח. בהחלטה מיום 25.1.05 דחה בית-המשפט קמא את הבקשה לצו מניעה זמני, ביטל הצו מיום 2.11.04, וחייב את המבקשת בהוצאות בסכום של 7,500 ש"ח.

על החלטה זו משיגה המבקשת בענייננו.

3.      בא-כוח המבקשת טען, כי שגה בית-המשפט קמא בכך שביטל את צו המניעה הזמני, שאסר על המשיבים לתפוס את רכבי המבקשת, וזאת בהתעלם מחוות הדעת שהגישה המבקשת ושלא נסתרה, בנוגע לשיעור הריבית לו זכאים המשיבים בגין האשראי שהועמד על-ידם במסגרת העסקאות עם המשיבה. לשיטתו, טענות המבקשת נוגעות לאופן חישוב החוב הכספי למשיבים בהתאם למוסכם בין הצדדים, כך שעילת התביעה אינה ביטול המשכון אלא ביטול הסדרי התשלום הללו, בהם נהגו המשיבים בחוסר תום לב והטעייה. כמו-כן, בהתאם לשיקולי מאזן הנוחות במתן סעד זמני, הנזק למבקשת הוא סיכול ההליך העיקרי ופגיעה קשה במוניטין ובקשריה העסקיים עם צדדים שלישיים, ששכרו ממנה רכבים, כשהנזק האמור אינו ניתן לתיקון בתשלום ומהווה שינוי המצב הקיים באופן בלתי הפיך. הנזקים האפשריים למשיבים, לעומת זאת, הם כלכליים וניתן לפצות אותם בפיצוי כספי, ולכך גם הופקדה ערובה בסכום של 100,000 ש"ח בבית-המשפט קמא.

בא-כוח המבקשת טען עוד, כי העילה עליה מושתתת התביעה והבקשה לסעד זמני היא ביטול ההסכמים מחמת הטעיה וחוסר תום לבם של המשיבים בניגוד לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ולראש ההוצאה לפועל אין סמכות להורות על ביטול ההסכמים. לטענתו, שגה בית-המשפט קמא כשהביע עמדה על סיכויי התביעה בטרם שמיעת התביעה לגופה, וכן כשקבע כי המבקשת השתהתה בהגשת תביעה, היות שהזמן שעבר מאז נודע לה כי שילמה ריבית מופרזת, לא הרע את מצבם של המשיבים. בנוסף, טען נגד חיובה של המבקשת בהוצאות גבוהות של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

4.      לטענת בא-כוח המשיבים, החוב הכספי של המבקשת יסודו בשטרי משכון, שנתנה המבקשת למשיבים להבטחת התשלומים בגין רכבים שרכשה מהם, וכיוון שלא עמדה בתשלומים - פעלו המשיבים למימוש המשכונות, כאשר מצידה המשיכה בהשכרת הרכבים והפקת הכנסה מבלי לשלם למשיבים. מדובר במימוש משכון, שניתן כבטוחה קניינית להבטחת חוב כספי, כאשר מאזן הנוחות הנכון במקרה זה נוטה להקל על מימוש מהיר של משכונות. בנוסף, טענת המבקשת מכוונת נגד גובה החוב למשיבים ולא עצם התחייבותה לשלם להם, דבר המעיד שסיכויי תביעתה קלושים, היות שאין בטענה נגד סכום החוב כדי למנוע מימוש משכון. לטענתו, אין לקבל את טענת המבקשת בדבר נזק בלתי הפיך שיגרם לה, שכן היא המשיכה לנהל את עסקיה כרגיל במשך שלוש שנים, ואף לאחר ההליכים שננקטו כנגדה, בהם תפיסת רכבים. כמו-כן טען, שצריך לדחות את הבקשה גם מהטעם שהמבקשת העלתה בבקשתה עובדות שלא נטענו בבקשתה למתן צו מניעה.

5.      הלכה היא, כי מתן סעד זמני מסור לשיקול דעתו של בית-משפט, אשר בבואו להיעתר לבקשה לסעד זמני עליו תחילה להשתכנע בקיומה של עילת תביעה לכאורה וסיכוייה, וכן עליו לבחון את התקיימותם של תנאים מצטברים כאמור בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לצורך קבלת סעד זמני מסוג צו מניעה בהליכי מימוש משכון, על מבקש הסעד להוכיח שניים אלה: ראשית, כי סיכויי ההליך העיקרי הם טובים או לפחות עולה לדיון שאלה רצינית; ושנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נגד אמר, פ"ד נו(1) 529, 533). בבחינת מאזן הנוחות בין הצדדים, יש להתחשב בעובדה שמדובר בבקשה לצו במסגרת הליכי מימוש משכון, שכן תכליתה של המשכנתא היא כי החוב המובטח בה ייפרע ללא דיחוי. עיכוב מימוש הבטוחה עלול לגרום לזוכה נזק, במובן זה שיגרעו סיכויו להיפרע מהבטוחה באותה המידה גם אם יורשה המימוש בסופו של חשבון (ראו רע"א 4075/99 דליה קצירי ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ, תקדין-עליון 99(2) 556).

בהקשר זה נקבע, כי שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה וישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, דהיינו:

"ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן, כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש. אולם מקום שאין עניין בתביעה כזו אלא בשאלת-סף האם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהיפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו באם תתקבל, בסופו של דבר, התביעה העיקרית"(כבוד השופטת א' פרוקצ'יה רע"א 6994/00 הנ"ל, 533).

כאמור לעיל, מתן צו מניעה זמני עלול לסכל את המטרה שלמענה נוצר מוסד המשכון. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט ג' קלינג (ה"פ (ת"א) 561/97 צ'לבי נגד מגדל חברה לביטוח (לא פורסם)), כי "אין ספק שמבחינת תקנת הציבור יש חשיבות רבה לכך ששעבודים ניתן יהיה לממש. כל הכבדה לעניין זה פוגעת בסופו של דבר בלווים אשר המלווים מעתירים עלינו דרישות מדרישות שונות כאשר נוכחים הם לדעת שאין בידיהם לממש בטוחות... אם תתאפשר לחייב לסכל או לדחות לתקופה ממושכת מימוש יעיל של בטוחה שניתנה להבטחת חוב ע"י פתיחת הליך כנגד הנושה, ולו גם הליך סרק, הרי נמצא כי אין עוד כל ייחוד במנגנון שנוצר כדי לאפשר לנושה לקבלת הכספים המגיעים לו בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות...".

בית-המשפט ממשיך ומציין:

"...אין כוונה בדברים שנאמרו לעיל לקבוע כי לעולם יהיה חייב מנוע מלפנות לבית משפט ולבקש עיכוב מימוש בטוחה שניתנה להבטחת חוב. במה דברים אמורים ? כאשר טוען החייב כי אין כל תוקף לשטר המשכון, אם מפני שמעולם לא חתם על שטר זה ואם מפני שפג תוקפו של שטר זה מסיבה כלשהי. כך יכול חייב להעלות לפני יו"ר ההוצל"פ את הטענה כי אין לממש את שטר המשכון כיוון שהחוב שמשכון זה בא להבטיח נפרע (סעיף 19 לחוק ההוצל"פ) אולם לעולם לא יעוכב מימוש משכון בטענה כי סכום החוב אותו חב הממשכן נמוך מזה הנתבע ע"י בעל המשכון".

6.      בנסיבות דנן, דחה בית-המשפט קמא בקשה לצו מניעה זמני, המונע מהמשיבים מלבצע הליכי הוצאה לפועל של רכבים, לגביהם ננקטים הליכי מימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל. הבקשה הוגשה במסגרת תביעתה של המבקשת לסעד הצהרתי, לפיו המבקשת אינה חייבת למשיבים את סכום החוב של 624,860 ש"ח, אלא שהמשיבים חייבים לה סך של 23,201 ש"ח בגין ריבית מופרזת שגבו ממנה.

תביעת המבקשת לסעד הצהרתי מעלה למעשה את הטענה לפיה שגו המשיבים בחישוב גובה החוב של המבקשת. בהתאם לפסיקה, אין בטענה זו, גם אם טובה היא ויש בה ממש, כדי למנוע הליך מימוש המשכון. זאת ועוד, בית-המשפט קמא דן בבקשה לאחר שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם, ומסקנתו שקיים חוב שנוי במחלוקת בין הצדדים, אך לא הוכח כי קיים פגם בהסכמי המשכון או כי החוב נפרע עוד בטרם ננקטו הליכי ההוצל"פ. ממצאים אלה שומטים את הקרקע לבקשת הצו. כמו-כן, הפגיעה האפשרית במבקשת באם לא יינתן צו מניעה, לא הוכחה, וגם בבקשה שלפנינו קיימות לעניין זה רק טענות בעלמא.

7.      אשר על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח + מע"מ.

ניתנה היום ח' בניסן תשס"ה (17 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.