החלטה בתיק ברע 614/02

1.         המבקש עותר להרשות לו לערער על פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו נדחתה בקשתו להורות על ביטול פסק בוררות שניתן כנגדו בהליך בוררות שהתנהל בין הצדדים.

            ברקע להליך הסכם שנכרת בין הצדדים. המבקש וחברה בניהולו התחייבו לבנות מבנים כקבלני משנה עבור המשיבה, אשר זכתה במכרז. הצדדים נקלעו לסכסוך. המבקש תבע מהמשיבה את תשלום יתרת שכר העבודה. המשיבה התגוננה בפני תביעה זו.

            הצדדים הגיעו להסכם בבית משפט השלום באשדוד, לפיו התובענה תועבר להכרעה של בורר - כבוד השופט בדימוס ח. שפירא ז"ל (להלן: הבורר). הליך הבוררות כלל תביעה שכנגד מטעם המשיבה, בגין נזק שנגרם לה כטענתה בשל הפרת ההסכם על ידי המבקש.

            הבורר דחה את תביעת המבקש וחייב אותו לשלם למשיבה סך של 443,128 ש"ח.

            המבקש הסתייג מהכרעת הבורר. בקשתו להורות על ביטול הפסק נדחתה על ידי בית משפט קמא, ומכאן הבקשה המונחת בפני.

2.         בוררות הינה מסלול חלופי לבית משפט בפתרון סכסוכים. בניגוד לבית משפט מסלול הבוררות  מיועד רק עבור אלו שבוחרים ללכת בו. הבורר אינו שופט. גם אם מדובר בבורר שהינו שופט בדימוס מלאכתו תיבחן בצורה פחות מדוקדקת מהדרך בה יבחן פסק דין של בית משפט על ידי ערכאת הערעור.

            אין ערעור בזכות על החלטת בית משפט, שדן בבקשה להורות על ביטול פסק בוררות. השיקול הינו מעשי ועקרוני. מעשי, בכדי לקצר בהליכים. עקרוני, בכדי לכבד את רצון הצדדים שבחרו לצעוד במסלול הבוררות ולא במסלול הרגיל של בית המשפט.

מונחת  בפני בקשה למתן רשות ערעור. העניין הודגש שכן טענות שונות שנטענו על ידי המבקש לא נטענו על ידו בהליך שהתנהל בבית משפט השלום כאשר היה מיוצג על ידי עורך דין אחר. מטרת בקשה למתן רשות ערעור אינה לערוך מקצה שיפורים, אלא לבחון את פסק דינו של בית משפט קמא. בחינה זו דורשת בחינה נוספת והיא טענות הצדדים בהליך קמא.

            ניתן לתמצת את טענות המבקש בהליך דנא, נגד פסק הבוררות לשני ראשים. האחד, שהבורר לא נימק את פסיקתו. האחר, שהכרעתו לא התייחסה למחלוקת העיקרית בין הצדדים. הראש האחרון לא נטען על ידי המבקש בפני בית  משפט קמא. מכאן שאין מקום לדון בו במסגרת הליך זה, על נסיבותיו.

            על מנת לבחון את הראש האחר בטענת המבקש - העדר הנמקה, נכון יהא תחילה להציג את הסכם הבוררות.

3.         הסכם הבוררות קבע, בין היתר, כי על הבוררות יחולו הוראות הדין המהותי. וכי על הבורר לנמק את פסיקתו.

הצדדים  הגיעו להסדר נוסף לפני הבורר, לפיו יסכמו טענותיהם לפי החומר שבתיק, ללא שמיעת ראיות, אלא אם הבורר ירצה בכך.

הבורר קשר 'קשר גורדי' בין הסכם הבוררות לבין ההסדר הדיוני. כדבריו: " תמיהתי כיצד מתישב הסדר זה עם הכתוב... דלעיל ואני מניח שההסדר הוא ראייתי-פרוצדוראלי בלבד, כך שהמסקנות העובדתיות נמסרו בעצם לשיקול דעתי המוחלט" (עמ' 3 לפסק הבוררות).

בית משפט קמא קיבל באהדה עמדה זו של הבורר. כלשונו:" מסקנה זו של הבורר, על פניה, סבירה והגיונית. חזקה על הצדדים, אשר הסמיכו את הבורר ליתן פסק בוררות, על פי המסמכים שהציגו בפניו, ללא שמיעת ראיות, כי הסמיכוהו לקבוע ממצאים עובדתיים, על יסוד המסמכים שהוצגו בפניו" (עמ' 6 לפסק דינו של בית משפט קמא).

כשלעצמי מסקנת הבורר מטרידה. החובה לנמק את פסק הבוררות עומדת בעינה מכוח הסכם הצדדים. ההסדר הדיוני לפיו רשאי הבורר לפסוק ללא שמיעת ראיות, אכן מרחיב את היקף שיקול דעתו. אך אין מקום לקבוע כי שיקול דעתו הפך למוחלט.

על אף האמור, עיון מעמיק יותר בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד כי גם הוא דרש מהבורר לעמוד בחובת ההנמקה. לדעתו של בית משפט קמא, אין לקבל את הטענה שהבורר לא נימק את מסקנתו. כפי שכתוב: " הפסק מנומק ונסמך על הסמכות שהוענקה לבורר לקבוע ממצאים עובדתיים, על יסוד המסמכים שהונחו בפניו. לפיכך אל להם למבקשים לבוא בטרוניה לבורר, על מסקנותיו ו/או נימוקיו, שהרי כל אלו הינם פועל יוצא של ההסדר הדיוני, אליו הגיעו הצדדים ובאי כוחם." (עמ' 6 לפסק הדין).

כאמור מסקנה זו אינה מקובלת עליי במישור העקרוני. רשאי המבקש לבוא בטרוניה אם הבורר לא נימק את מסקנתו חרף שטר הבוררות ואין בהסדר הדיוני לרוקן את חובת ההנמקה מתוכן.

ברם, עיון בפסק הבוררות משכילנו כי הבורר אכן נימק את מסקנתו. לשם הדיוק היה מקום להרחיב ולפרט יותר אך מכאן ועד חוסר הנמקה קיים פער.

4.         סעיף 24 לחוק הבוררות נושאו "ביטול פסק בוררות". ס"ק 6 קובע עילה לביטול פסק בוררות, לפיה: "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן".