החלטה בתיק ברע 585/07

בקשת רשות ערעור על שני פסקי דין שניתנו ע"י בית משפט לענייני משפחה (כב' הש' דניאל טפרברג) בתמ"ש 5675/96 מיום 10.7.06, ובתמ"ש 5676/96 מיום 22.3.06 בערעורים על החלטות ראש ההוצאה לפועל (הרשמת עירית קויפמן- להלן: "ראש ההוצל"פ") מיום 9.1.05 בבקשה בטענת "פרעתי", ובשתי החלטות  מיום 1.6.05 בעניין נקיטת הליכי מאסר כנגד המבקש.

הבקשות בעניין הליכי מאסר:

הסכסוך בין המבקש (החייב) לבין המשיבה (הזוכה) עניינו חוב מזונות שהצטבר לתקופה שבין

8.2.96 - 30.12.99.

במסגרת הליכי הגביה ננקטו כנגד המבקש פקודות מאסר

ביום 1.6.05 הגיש המבקש שתי בקשות לראש ההוצל"פ:

א.      בקשה לעיכוב הליכים מכוח סע' 73 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ").

ב.      בקשה לשמיעת הצדדים וגורמים נוספים לפי תקנה 26 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ").

ראש ההוצל"פ דחתה את שתי הבקשות, על החלטות אלו הגיש המבקש ערעור בפני בית משפט לענייני משפחה בתמ"ש 5676/96.

בערעורו בפני בפני בימ"ש קמא, טען המבקש כי על פי סע' 73 לחוק ההוצל"פ, אין לאסור חייב פעם נוספת בגין חוב שנאסר בגינו, בעבר, לפיכך מאחר ונאסר לטענתו למעלה מ 10 פעמים, היה על ראש ההוצל"פ לעכב את ביצוע פקודת המאסר ולוודא כי אין מדובר בחוב בגינו נאסר בעבר.

טענתו השניה של המבקש מופנית כנגד הוצאת פקודות מאסר במסירה אישית כנגדו. לטענתו, אין לכך הצדקה, שכן הוא מתייצב בלשכת ההוצאה לפועל בכל עת שנדרש, ולראיה ביקש לזמן את השוטר שהוא רכז ההוצאה לפועל להעידו על פי סע' 26 לתקנות ההוצל"פ.

בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו מיום 22.3.06 כדלקמן:

א.     החובה לחשב את החוב מוטלת על החייב, ולא על ראש ההוצל"פ. על כן טענתו הראשונה של המבקש, כאילו היה על ראש ההוצל"פ לערוך חישוב בטרם ביצוע פקודת המאסר, הינה שגויה.

ב.      אשר לדרך ביצוע פקודת המאסר, נקבע, כי בטרם תבצע הזוכה את פקודת המאסר באופן ידני באמצעות משטרת ישראל בשעות בלתי סבירות, עליה לנסות לאתר את החייב באמצעות המשטרה, ורק אם יתברר כי לא יאתרו את החייב, יהיה ניתן לבצע את פקודת המאסר בכל עת. די בפעם אחת שהחייב ישתמט כדי שהחייבת תהיה משוחררת מכל מגבלה על אופן ביצוע פקודות המאסר.

הבקשה בטענת "פרעתי"

המבקש הגיש בתיק ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי",  וטען כי פרע את חוב המזונות וכי המשיבה לא הקטינה את החוב כמתחייב בחוק , אלא בהקטנת חוב חד פעמית בסך של 50,000 ש"ח בשנת 2000. המבקש עתר על כך כי ראש ההוצל"פ תורה על הוצאת פלט דפי חשבון הבנק של המשיבה, על מנת להוכיח את הפקדותיו לחשבונה. כן טען המבקש לתשלומים נוספים שיש לזקוף לזכותו: סכום ששילם למשיבה בדולרים, וסכום ששילם לכיסוי יתרת החוב המשותף בבנק.

המשיבה טענה מנגד כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, לא הוכיח כי שילם את כל התשלומים להם טען, וחלק מהאסמכתאות אותן הציג מתייחסות לתשלומים למעון אשר כלל אינם באים בגדר תיק ההוצל"פ. המשיבה טענה כי פעלה כנדרש וכי ביקשה להקטין את החוב בהתאם לתשלומי המבקש וכי כיסוי החוב לבנק איננו רלוונטי.

ראש ההוצל"פ דחתה את בקשת המבקש לאחר שלא הוכיח את טענתו.

המערער הגיש ערעור על החלטה זו של ראש ההוצל"פ, בתמ"ש 5675/96.

במסגרת הליכי הערעור הוזמנו דפי הח-ן של המשיבה, נערך חשבון מעודכן ומדויק בהתאם להפקדות שבוצעו ע"י המבקש לח-ן המשיבה, ובסופו של יום נפסק כי המשיבה לא פעלה כראוי כאשר לא דיווחה להוצאה לפועל על התקבולים שקיבלה, אלא הפחיתה באופן שרירותי סך של 50,000 ש"ח מבלי לפרט כיצד הגיעה לסכום זה ומתי שולם, ומבלי שהריבית וההצמדה שהתווספו לסכומים יבואו לידי ביטוי בחישוב הקיזוזים. לפיכך לא נערכו הפחתות ראויות בתיק ההוצאה לפועל. לאחר בדיקת החשבונות מצא בימ"ש קמא לנכון, להקטין את החוב בסך של 47,875 ש"ח, והורה להוצל"פ להפחית את סכומי הריבית וההצמדה על התשלומים ששולמו החל מחודש מרץ 1997 ועד דצמבר 1999, מחושבים עד למועד הקטנת הקרן בסך 50,000 ש"ח.

בימ"ש קמא דחה את יתר טענות המבקש.

ההליך בבית המשפט המחוזי