החלטה בתיק ברע 538/05

1.         המשיבה 1 ["התובעת"] הועסקה כעובדת ייצור במפעל של המשיבה 2 ["הנתבעת"] בדימונה.

בתובענה שהגישה לבימ"ש השלום בדימונה, תבעה נזקי גוף שונים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מחשיפתה לחומרים מסוכנים במפעל ומאי נקיטת אמצעי זהירות ואבטחה נדרשים ע"י הנתבעת.

העובדת צירפה לכתב הגנתה הודעה לצד השלישי שהינה המבטחת שלה [להלן: "צד ג'"]. בימ"ש קמא הורה על הגשת העדויות הראשיות של הצדדים בתצהירים, ובמסגרת זו הוגש תצהיר עדותה הראשית של התובעת.

ביום שנקבע לחקירתה הנגדית של התובעת על תצהירה, היא נחקרה בראשונה ע"י ב"כ הנתבעת, ומשזו סיימה את חקירתה הנגדית, החלה ב"כ צד ג' בחקירתה הנגדית שלה.

בטרם החלה  בחקירתה הנגדית, פנתה ב"כ צד ג' לבימ"ש והעלתה התנגדויות לעדויות שמיעה שנכללו במספר סעיפים בתצהיר התובעת ולמסמכים רפואיים שונים שצורפו לאותו התצהיר וביקשה מחיקת אותם עדויות השמיעה מהתצהיר.

            התנגדויותיה הנ"ל של ב"כ צד ג' נדחו ע"י בימ"ש קמא בהחלטה שנוסחה כדלהלן:

"ההתנגדות לא הועלתה במועד. לא היתה כל מניעה שב"כ צד ג' תעלה את ההתנגדות בכל עת לאחר הגשת תצהיר התובעת ואפילו במסגרת קדם משפט. מעת שב"כ הנתבעת לא התנגד להגשת אף מסמך מצירופי תצהיר הנתבעת, הם התקבלו כראיה. לא ניתן במסגרת סדרי הדין הקיימים לקבל מסמך לצורך בעל דין אחד ולא לקבלו לצורך בעל דין אחר".

            לאחר שניתנה ההחלטה, פנתה ב"כ צד ג' לחקירתה הנגדית של התובעת על תצהיריה.

            בבקשה זו שבפני מבקש צד ג' רשות לערער כנגד אותה ההחלטה.

לטענתו, המועד הנכון להגשת התנגדותו לעדויות השמיעה שבתצהיר העדות הנגדי היה בפתח החקירה הנגדית של התובעת והעובדה שלא העלה התנגדויות אלה בטרם חקירתה הנגדית של התובעת ע"י ב"כ הנתבעת - לא חסמה הדרך בפניו מהעלאת התנגדויות בעת שהועלו.

התובעת, בתגובתה לבקשה זו, טוענת כנגדו כי אכן המועד להעלאת ההתנגדות היה בפתח החקירה הנגדית - ברם, משלא העלה ב"כ צד ג' את התנגדותו בטרם החלה חקירתו הנגדית של ב"כ הנתבעת - נחסמה בכך דרכו להעלות אותה ההתנגדות.

2.         כלל משכבר הוא כי "ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר. משמע, בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה עת הוגשה. לא התנגד, נחשב הוא כמותר ומסכים ואינו יכול לעורר את התנגדותו בשלב מאוחר יותר". [י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה 7 עמ' 504].

            עדות ראשית המוגשת בתצהיר [אם מכח תקנות 168 ו-169 לתסד"א ואם מכח תקנה 143 (5)] אינה "מוגשת" כעדותו הראשית של המצהיר אלא משעה שזה התייצב לחקירתו הנגדית - שכן:

" מסירת התצהירים לפי הוראת ביהמ"ש עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם " להגשתם" בשלב הבאת הראיות לפי הסדר שנקבע בתקנות 158 ו-159. לפיכך רשאי הנתבע להודיע בתום עדויות התביעה שאין הוא מגיש את תצהירו". [י. זוסמן, שם, עמ' 490, וכן רע"א 6283/93 ד. דני בע"מ נ' מע"מ פד"י מ"ח (1) 639, 642].

שילובם של שני אלה מוביל למסקנה כי המועד להעלאת התנגדות לקבילותה של ראיה במסגרת העדות הראשית, הינו מיד כשבעל הדין ביקש להגישה.

בעדות ראשית הנמסרת על פה, מועד זה הינו תוך כדי אותה העדות שעה שמבקש בעל הדין להגישה.

בעדות ראשית הנמסרת בתצהיר, מועד זה הינו בעת " הגשת " אותה העדות הראשית [להבדיל מ"המצאתה" הפיזית] לאמור - שעה שהמצהיר מתייצב לחקירתו הנגדית.

כשם ששלב העלאת ההתנגדות בעדות הראשית הנמסרת על פה, ביחס לכל אחד מבעלי הדין שכנגד [לרבות צד ג'], הינה בעת "הגשת" הראיה ולא יישמע מי מהם בטענה כי אותו מועד לא יבוא אלא בהגיע "תורו" לתחילת החקירה הנגדית, כך הוא גם לעניין עדות ראשית שנמסרה בתצהיר.

עדות ראשית הנמסרת על פה, הינה עדותו הראשית של העד המוסר אותה וזאת ביחס לכל בעלי הדין שכנגד.