החלטה בתיק ברע 531/06

1.         הבנק, המבקש, תבע את המשיב בבימ"ש השלום בב"ש לתשלום יתרת חוב בחשבונו.

בכתב ההגנה [לאחר קבלת רשות] ובתביעה שכנגד טען המשיב כי יתרת החוב נוצרה בעיקרה בשל סירובו של הבנק לכבד שיקים מסויימים שמשך, בניגוד להסכם שהיה לעניין זה בינו לבין הבנק.

המשיב הוסיף וטען כי טענתו בדבר הסכמת הבנק לשלם את אותם השיקים - והפרת הבנק את אותו ההסכם - נדונה והוכרעה בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים.

באותו ההליך - בבש"א 2093/02 בבימ"ש השלום בבאר שבע - ביקש המשיב את ביהמ"ש לגרוע מרשימת השיקים של המשיב שסורבו ע"י הבנק שבעה שיקים, וזאת בעילה האמורה בס' 10 (א)(ג) לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 [להלן: "החוק"] ולפיו:

"ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו".

בגדרו של הדיון באותה הבקשה, שמע בימ"ש קמא [כב' השופט א. ואגו] את ראיות הצדדים לעניין נסיבות אי פרעונם של השיקים, ובהחלטה מיום 13.2.03 נקבע כי "שבעת השיקים נשוא הבקשה והמפורטים בסעיף 6 לבקשה - דינם להדחות מרשימת השיקים המסורבים שהביאו להגבלה נשוא הליך זה, ועל גריעה זו אני מורה כמבוקש".

אוסיף ואציין כי ביסוד אותה החלטה עמדו קביעותיו העובדתיות של כב' השופט ואגו, לפיהן מעדיף הוא את גירסת המשיב על פני גירסת הבנק, ולפיה - "היה לו יסוד סביר להניח שהיתה על הבנק חובה - אותה עת - לפרוע את השיקים מכח הסיכום שהושג ערב נסיעת המבקש [המשיב דנן -י.א.] עצמו ומנהל סניף הבנק לחו"ל".

עתה, משחזר הבנק לבימ"ש השלום [בהליכים אלה] ותבע את המשיב לתשלום יתרת חובו, טוען כאמור המשיב כי ממצאיו האמורים של בימ"ש השלום [בבש"א 2093/02 הנ"ל] מהווים מעשה בית דין, במובן של השתק פלוגתא, ככל שהמחלוקת שבהליך הנוכחי נוגעת לאותם שבעת השיקים ונסיבות אי פרעונם.

2.         בימ"ש קמא [כב' השופט ג. גדעון] בהחלטתו מ-8.1.06 קיבל טענתו הנ"ל של המשיב וקבע כי אכן "קם השתק פלוגתא ביחס לממצאים העובדתיים שקבע כב' השופט ואגו  בהחלטתו כפי שצוטטה לעיל , ואין על כן מקום לדון באותם עניינים  שוב במסגרת התביעה דנא. אין בקביעה האמורה כמובן משום קביעה כי לא עומדת לתובעת זכות תביעה בגין יתרת החוב בחשבון מעבר לשאלת סירוב השיקים, וכמובן שאין בקביעה האמורה,  לייתר הבאת ראיות על ידי הנתבע לענין הנזקים שנגרמו לו לטענתו, וזאת הן לענין טענת הקיזוז במסגרת הגנתו מפני התביעה העיקרית והן לענין  תביעתו שכנגד".

3.         בבקשה זו שבפני עותר הבנק לרשות ערעור על אותה החלטה.

תמצית טענתו הינה כי בהליך הראשון שהתנהל בינו לבין המשיב [לעניין סירוב השיקים], לא פעל הבנק ב"אינטרס מסחרי" או כצד בתביעה כספית, שכן באותו הליך פעל הוא כמעין "רשות ציבורית" שהחוק הפקידה על מילוי דרישות החוק בדבר הגבלת חשבונות לקוחות שהשיקים שלהם סורבו.

לטענתו, כאשר אחד מבעלי הדין הינו "רשות ציבורית", כי אז האינטרס הציבורי נוטה לכך שלא להטיל על רשות שכזו את כללי המניעות של מעשה בית הדין, וזאת על מנת שלא לחסום בעד "הרשות הציבורית" את מילוי התפקיד שהוטל עליה בדין להגנת האינטרסים של הכלל.

כסימוכין לטענתה זו, מפנה ב"כ הבנק לדברים שנאמרו ע"י פרופ' זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" [סעיף 236].

עוד טוען ב"כ הבנק, כי בהינתן השוני המהותי בין האינטרס בשמו פעל הבנק בהליך הראשון [עפ"י חוק השיקים ללא כיסוי] לבין האינטרס בשמו פועל הוא בהליך השני [זכויותיו החוזיות הנטענות לקבלת יתרת החוב] - דין הוא שלא יראו בקביעות ביהמ"ש בהליך הראשון מחסום דיוני של "מעשה בית דין" ביחס להליך השני - "המסחרי".

4.         עיון ב"החלטה הראשונה" [מ-13.2.03 בבש"א 2093/02] מעלה כי בהליך שבגדרו ניתנה, העלו הצדדים [הבנק והמשיב] את גירסאותיהם העובדתיות החלוקות לעניין נסיבות משיכת השיקים שבנדון וההסכמה הנטענת של הבנק לעניין אותם השיקים.

הבנק והמשיב הגישו לביהמ"ש תצהירי עדות ראשית לעניין זה, הצדדים נחקרו נגדית וביהמ"ש קבע את מימצאיו העובדתיים.

"עילת" אותו ההליך היתה בבקשת המשיב דנן לקבוע כי הדברים עלו כדי "הסכם עם הבנק" [כמובנו בס' 10 (א)(ג) לחוק], לפיו היה לו יסוד סביר להניח שקמה לבנק החובה לפרוע אותם השיקים.

טענת הבנק כי "אינטרס הציבור" הוא שמימצאי ביהמ"ש באותו ההליך לא יחסמוהו עתה בפני בירור אותה מחלוקת עובדתית פעם נוספת - אינה מקובלת עלי כל עיקר.

אפילו אניח - לצורך הטיעון בלבד - כי בנק הפועל לעניין "הגבלת חשבון" עפ"י החוק, עושה זאת מ"אינטרס הציבור" ולא מ"אינטרס מסחרי" שלו עצמו - לא קמה בכך הצדקה עניינית או ציבורית להחריג את אותו ההליך מכללי החסימה הדיונית של דוקטרינת מעשה בית דין.