החלטה בתיק ברע 515/05

1.         התובע (להלן: "המבקש") יליד 1922, הגיש תביעה בגין נזקי גוף, על פי חוק הפלת"ד, נגד הנתבעות, הן חברות ביטוח (להלן: "המשיבות"). בית משפט השלום נתן החלטה בעתירת המבקש לקבל תשלומים תכופים. שני הצדדים מסתייגים מהחלטתו. בשל העניין המשותף החלטתי לאחד את שתי הבקשות.

תאונת הדרכים נשוא התובענה התרחשה לפני כארבע שנים. מונה על ידי בית המשפט מומחה בתחום האורטופדי אשר קבע למבקש נכות צמיתה בשיעור של עשרים וארבעה אחוז. המבקש סובל בין היתר מפגיעות בברך, משבר בחוליה, ומשברים בצלעות. הוא מתקשה בהליכה. טרם התאונה התגורר בחווה. בית משפט קמא קבע שהמבקש אינו יכול להתגורר עוד באותו מקום, וחייב את המשיבות בעלות הטיפול, ההשגחה וההחזקה של המבקש בבית אבות, בתשלום חודשי של 6,049 ש"ח. עוד מצא בית משפט קמא לנכון להפחית מסכום זה סך של 1,000 ש"ח לכל חודש, בגין: " דמי השכירות שהיה יכול לקבל עבור דירתו". ההתייחסות הינה לדירה שבבעלות המבקש, שם מתגורר נכדו.

המשיבות מסתייגות מהתשלום החודשי שהוטל עליהם ואילו המבקש אינו משלים עם הניכוי החודשי של 1,000 ש"ח. המשיבות מדגישות שחלף זמן רב ממועד התאונה. עוד הן מפנות לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה שהוצגו על ידי בא כוח המבקש. לגישת המשיבות עולה מתשובות המומחה כי המבקש היה נאלץ להתגורר בבית אבות בכל מקרה, לנוכח גילו ומצבו הרפואי - ללא קשר לתאונה. על פי קו טיעון זה, אין זה צודק לחייב את המשיבות בגין הוצאה שממילא היתה מוטלת על המבקש, בשלב זה של חייו, גם לולאי אירעה התאונה. בית משפט קמא ציין שהנימוק כי המבקש היה מזדקק למקום מגורים בתנאים של בית-אבות: " טעון הוכחה ובשלב זה אנו מצויים בשלב מקדמי שבו הדברים נחשבים כנכונים לכאורה". המבקש משיג על החלטה קמא הטענה שלא היה מקום לשקלל בתוך סכום החיוב שהוטל על המשיבות הכנסה פוטנציאלית מהשכרת דירתו.

2.         המסגרת הנורמטיבית המחייבת הינה תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים) התשמ"ט - 1989, והפסיקה בעקבותיה. ראוי לשנן תחילה מספר עקרונות מנחים לגבי סוג מיוחד זה של תשלום. קביעת שיעור של תשלום תכוף אינה מהווה מעשה בית דין. די בזכאות לכאורה על מנת להביא לחיוב בתשלום תכוף אף בשלב המקדמי של טרום ההוכחות (ראה סעיף 5ב (א) לחוק הפיצויים). כב' הנשיא שמגר השווה בין התשלום התכוף בתיקים לפי חוק הפלת"ד לבין המזונות הזמניים בתיקים בתחום דיני המשפחה (ע"א 2745/90 בארי נ' הלפרין, פ"ד מה (3), 57). אלו ואלו הכרעות שאינן מחייבות את בית המשפט בפסיקתו הסופית. מדובר במעין סיוע שנועד לשמור על המצב הקיים בכדי למנוע פגיעה בתובע, בתקופה שבין הגשת תביעתו לבין מתן פסק הדין הסופי על ידי הערכאה המבררת. בית המשפט אינו אמור להיכנס בעובי הקורה בפסיקתו הזמנית.

3.         חוק הפלת"ד קובע שאין לפסוק תשלום תכוף למשך תקופה העולה על שנתיים מיום קרות התאונה. ואולם רשאי בית המשפט להאריך את תקופת התשלום מעבר לכך "מטעמים שירשמו" (ראה סעיף 5 ה(ב) ו-5 ה(ג) לחוק הפלת"ד). ודוק: די בנימוקים שירשמו, ואין צורך בטעמים מיוחדים. כב' השופט ריבלין מציין בספרו כי נוהג מקובל הוא שבתי המשפט נוטים לגמישות בכל הקשור להארכת התקופה (תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה, עמ' 628). המגבלה של שנתיים אינה בהכרח מיושמת בשטח. חלוף הזמן האמור מושך תשומת הלב ומחייב את התייחסות בית משפט קמא. דרישה לקיומם של נסיבות חריגות, לדוגמא, אינה בנמצא. אך חובה להצביע על טעם שמצדיק את המשך התשלום.

בענייננו, בית משפט קמא נימק את מסקנתו בכך שנקבעה למשיב נכות צמיתה של ממש על ידי המומחה שמונה מטעם בית המשפט. החומר שהוגש תומך במסקנה לפיה אין ביכולתו של המבקש להמשיך לגור בחווה בה התגורר עובר לתאונה. הוא זקוק לסיוע רב היקף, אותו יוכל לקבל בבית אבות. שקלתי את טענת בא כוח המשיבות נגד החלטת בית משפט קמא. ניתן לומר שהמבקשות משליכות את יהבן על סוגיית הקשר הסיבתי בין הפגיעה כתוצאה מהתאונה, לבין ההוצאה החודשית של עלות בית האבות. יוזכר שגם בנושא דנא די בראיה לכאורה, בשלב זה.

לאחר שיקול, עמדתי הינה זו: אין מקום לקבל את הסתייגות המשיבות. הסיבה דיונית היא. המומחה השיב לשאלות ההבהרה לאחר מתן ההחלטה הנדונה. אי לכך, היה והמשיבות סבורות שיש בדברי המומחה בכדי לשנות את האיזון הקיים, ייטיבו אם יפנו ישירות לבית משפט קמא. ההחלטה בדבר תשלום תכוף אינה סופית, כאמור, וכל צד רשאי להגיש בקשה לשינוי בדבר הסכום שנפסק. יובהר שאינני סבור כי המשיבות הצביעו על כל טעות שנפלה בהחלטת בית משפט קמא, נכון למועד נתינתה. יתרה מכך, תשובות המומחה לשאלות ההבהרה דורשות פרשנות. למשל, יש לתת את הדעת לשאלה האם תשובות המומחה מצביעות על עמדה נחרצת לפיה בכל מקרה, וגם ללא התרחשות התאונה, נאלץ היה המבקש לדור בבית אבות; או האם כוונתו של המומחה מצטמצמת להערה שבכל מקרה המבקש היה מתקשה להמשיך להתגורר בחווה. כך או כך, אוסיף שתי הערות. האחת, אין בהחלטה זו הבעת עמדה לגופו של עניין, היה ותוגש בקשה חדשה. האחרת, יש בהחלטה זו הבעת עמדה דיונית כי הדרך להסתייג מהחלטת בית משפט קמא לאור תשובות המומחה - היה וזו עמדת המשיבות - הינה הגשת בקשה לבית משפט קמא.

כשלעצמי, בבואי לצפות על מלוא התמונה, סבורני שבנסיבות העניין טוב יעשו הצדדים אם ישקיעו מאמץ לסיים את התיק העיקרי בהקדם. נראה ששמיעת המשפט לא תדרוש קיומן של ישיבות רבות; מבלי להתעלם מהעומס המוטל על כתפי בית משפט השלום. ברי לכל שישנם תיקים אשר בשל אופיים ונסיבותיהם דורשים קבלת עדיפות בתור השמיעה. כמובן, היה וצד זה או אחר אינו משתף פעולה עם הגשמת השאיפה האמורה רשאי בית משפט קמא לקחת זאת בחשבון, גם בהקשר של המשך תוקף החלטתו בדבר התשלום התכוף (ראה, למשל, ספרו האמור של כב' השופט ריבלין, עמ' 629). יש לקוות ששני הצדדים מודעים לאינטרס המשותף להתקדם במשפטו של המבקש בקצב מזורז.

4.         נותרה הסתייגותו של המבקש. נכדו מתגורר בדירתו שנים רבות. בבוא בית משפט לשקול מתן "עזרה ראשונה" בתביעה לפי חוק הפלת"ד רשאי הוא, ואף חייב הוא, להתייחס להכנסות התובע. שונים פני הדברים כאשר מדובר בהכנסה פוטנציאלית. היטיב כב' השופט ריבלין להבהיר נקודה זו בספרו, כלשונו:

" בחישוב צורכי המחייה של הנפגע מביאים בחשבון את הכנסותיו השוטפות של הנפגע, לרבות גמלאות הביטוח הלאומי, אולם אין דורשים ממנו לנגוס בהונו... ההסדר המשמש את התשלום התכוף הוא הסדר "המאזן הטכני" של המצוי, לאמור, מקורות המחיה העומדים בפועל לרשות הנפגע. במסגרת הליך זה אין נדרשים לשאלת הפגיעה התפקודית, לעצם היכולת להשתכר, וגם לא ליכולת הבלתי ממומשת להשיג מקורות מחיה אחרים. המאזן נערך על פי מכלול ההכנסות של הנפגע, יהא מקורן אשר יהא, אך לא על פי ההכנסות שבפועל לא באו לידיו - תהא הסיבה לכך אשר תהא." (שם עמ' 636).

לעניות דעתי, יש להבין את הדברים ככלל מנחה, ולא כהוראה פסקנית. בכדי להמחיש את הנקודה ניתן להציג מצב, ולו באופן תיאורטי, בו נתבע נוהג בחוסר תום לב ומתוך כוונה להרע את מצבו לאחר התאונה, וזאת בכדי להקטין את הכנסותיו. בכל אופן, ברי שיש פער בין הדוגמא האמורה לבין הרוב המכריע של המקרים וענייננו כאן. רוצה לומר, אין לדרוש מנפגע לפנות קרוב משפחה אשר התגורר בדירה עוד לפני התאונה, או לחייב את האחרון בתשלום שכר דירה, על מנת שהנפגע יזכה בקבלת שכר דירה שניתן לחשבו במאזן הכולל. תוצאה כזו עומדת בניגוד לרציו של צדק מתקן, העומד ביסוד דיני הנזיקין ואף ביסוד חוק הפלת"ד.

5.         לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בנושא הניכוי החודשי של 1,000 ש"ח.

מכל האמור עולה כי התוצאה הינה שבקשת המשיבות נדחית בכפוף לאמור לעיל. ערעורו של המבקש מתקבל באופן שהנני מורה על ביטול החלטת בית משפט קמא ביחס להוראה: "להפחית מכל סכום שיקבל התובע (המבקש) 1,000 ש"ח לחודש".

לאור נימוקי ובהעדר דיון בפני אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ז בסיון, תשס"ה (24 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.

קלדנית: נגה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: