החלטה בתיק ברע 514/06

1.         ביום 13.7.05 תבע המשיב 1 את המבקשות בבימ"ש השלום בבאר שבע, לפיצוי נזקי גופו שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 12.7.1998.

לאור העובדה שהתביעה הוגשה יום אחד לאחר שחלפה תקופת שבע השנים מיום הולדת העילה, ביקשו הנתבעות את ביהמ"ש לדחותה על הסף מחמת התיישנות.

בימ"ש קמא [כב' השופט י. שפסר] קבע בהחלטתו כי "תקופת ההתיישנות נשוא תיק זה הסתיימה אכן ביום 12.7.05, יום קודם הגשת התביעה".

            אולם, הוסיף וציין:

"...כי השאלה האמיתית העומדת לדיון היא, האם ראוי בנסיבות אלה, בהן עומדת על הפרק זכותו של צד נפגע להביא עניינו לבחינה משפטית לחסמו בטענה פרוצידוראלית בשל איחור בן יום אחד בלבד, והאם מתיישבת גישה זו עם תכלית החקיקה והפסיקה בעקבותיה".

            ותשובתו של כב' השופט שפסר לשאלה זו היתה כלדהלן:

"... איחור בן יום אחד בלבד אינו נכנס לגדר הטעמים המצדיקים הפעלת ההתיישנות אל מול זכותו המהותית של התובע להגשת תביעתו ומתן אפשרות יומו בפני ביהמ"ש. ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. תוצאה זו תואמת גם את זכותו החוקית של ניזוק להביא עניינו בפני ביהמ"ש - בלא שתיפגע בשל טענה דיונית שאינה פוגעת מהותית בצד הטוען אותה".

מתוך כך דחה בימ"ש קמא את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף בעילת ההתיישנות.

בבקשה זו שבפני עותרות המבקשות לרשות ערעור כנגד ההחלטה, ולאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב על נספחיהן, החלטתי לדון בה כבערעור כאילו ניתנה הרשות לכך.

2.         משקבע המחוקק תקופה נתונה, או גיל פלוני או כל עניין אחר שבשיעורים ובמידות - לעולם תהיה כרוכה בכך מידה כזו או אחרת של "שרירותיות", וככל שנמצא עצמנו קרובים ומתכנסים יותר ל"נקודה האריתמטית" המדוייקת - כך יעלו בנו הרהורי ה"שרירותיות".

            אכן, מה נשתנו "שבע שנים" מ"שבע שנים ויום אחד"?

אולם תוקפה זו של קושיה זו נכון יהיה לשבע שנים ושבוע, לשבע שנים וחודש, אולי גם לשמונה ולתשע שנים.

כל הנימוקים שנימנו בפסיקה ובספרות להצדקת מוסד ההתיישנות ול"תכליתו החקיקתית" [כמחסום העומד כנגד התובע], יפים לכאורה גם לכל אחת מהתוספות האמורות לעיל לתקופת שבע השנים.

ומצדו השני של המטבע - משנבוא לבחון את "זכותו הדיונית" של הנתבע, כל הנימוקים והתכליות המצדיקות את מועד שבע השנים יהיו נכונות לכאורה גם למועד של שבע שנים פחות יום, פחות חודש, פחות שנה ואולי אף פחות שנתיים - ואין לדבר סוף.

התשובה לאותן תהיות הינה בחיוניותם הבלתי נמנעת של מידות ושיעורים [במידה ובשיעור הראויים] כאמות מידה מחייבות וחיוניות בכל מערכת משפט באשר היא, מעצם היותה מערכת משפטית.

כך הוא למשל בקביעת היום בו מלאו לפלוני 18 שנים [לא חסר יום, ולא יתר יום]  כנקודת המעבר ה"אריתמטית" ממגבלות "הקטין" לכשרותו של "בגיר".

כך הוא גם בקביעת היום בו מלאו לנער 12 שנים [לא חסר יום, ולא יתר יום] כנקודה ה"אריתמטית" בה מתחיל הוא בנשיאת אחריות בפלילים.

וכך הוא בתחומים ובעניינים רבים אחרים.

שלוש דוגמאות אלה שהבאנו - ההתיישנות, גיל הכשרות המשפטית וגיל האחריות הפלילית - ממחישות את הצורך הבלתי נמנע העומד בפני כל שיטת משפט באשר היא לנקוט באמות מידה פורמליות של מידות ושיעורין.