החלטה בתיק ברע 430/06

1.      בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור הגב' קורדובה ומר שחר; דמ 7715/03; דמ 7716/03) אשר קיבל את תביעתו של המבקש כנגד המשיבה 1 ודחה את התביעה כנגד המשיב 2 בהעדר קיומם של יחסי עובד ומעביד, ובהעדר עילה להרמת מסך.

2.      המבקש הגיש בבית הדין האזורי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה. לאחר ששמע את עדויות הצדדים ובחן את כלל חומר הראיות שהיה בפניו, קבע בית הדין האזורי כי דין תביעתו של המבקש כנגד המשיב 2 להידחות.

3.      בית הדין האזורי בחן את השאלה, האם קיימת יריבות משפטית בין המבקש למשיב 2, אשר היה בעל מניות ומנהל בחברת רדמאונט בע"מ (המשיבה 1). משלא הרים המבקש את הנטל להוכיח את קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיב 2, פנה בית הדין האזורי לבחון, האם קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות של החברה, תוך חיוב ישיר של המשיב 2 בחובותיה.

בנסיבות העניין, לא מצא בית הדין האזורי ראשית ראיה לכך שהמשיב 2 פעל בחוסר תום לב, מתוך כוונה להונות את נושי החברה או שייסוד החברה ופעילותה נעשו בדרך או למטרה בלתי חוקית, או לשם הטעיה והונאה.

כמו כן, לא מצא בית הדין כי החברה "חוסלה" או פורקה גם זמן רב לאחר פיטוריו של המבקש. משלא נמצאה עילה להרמת מסך ההתאגדות, נדחתה התביעה כנגד המשיב 2. זאת ועוד, טענת המבקש להרים את המסך הועלה לראשונה, רק בסיכומיו.

יצויין, כי תביעתו של המבקש כנגד החברה, המשיבה 1, לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה נתקבלה.

4.      בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי הדוחה את התביעה כנגד המשיב 2 בהעדר עילה להרמת מסך ההתאגדות. לטענת המבקש, לא יוכל לגבות את הכספים שנפסקו לזכותו בפסק דינו של בית הדין האזורי מהחברה, לאור מצבה הכלכלי ובהיותה לא פעילה.

טוען המבקש, כי טענת הרמת המסך נטענה עוד בתגובתו לבקשה לדחיית התובענה על הסף שהוגשה על ידי המשיב, וכי מקריאת תצהיריו ניתן ללמוד על העובדות המעידות על עילות הרמת המסך. כמו כן, טוען המבקש כי הממצאים העובדתיים וכלל הראיות מעידים על כך, שהמשיב פעל בחוסר תום לב, מתוך כוונה להונות את נושי החברה, והוא בכללם. עוד טוען המבקש, כי הלכה למעשה, החברה הינה חסרת פעילות, נעדרת עובדים ומנהלים או בעלי מניות. משכך, היה על בית הדין האזורי להרים את מסך ההתאגדות ולהורות על חיובו של המשיב 2 לשלם לו את הסכומים שנפסקו לזכותו בפסק הדין.

5.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובתיק בית הדין האזורי, אני מחליטה לדחות את הבקשה, מבלי לבקש את תגובת המשיבים. זאת, בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

6.      דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה באשיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב, ולא להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים איתה, או נושיה.

      העילות המקובלות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת לכסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסים ועוד (ראה לדוגמא עע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, ניתן ביום 22.05.06).

7.      בנסיבות העניין, בחן בית הדין האזורי את טענותיו של המבקש בדבר העילות להרמת מסך, התרשם מעדויות הצדדים, ובהתאם להלכה הפסוקה, קבע כי לא ניתן למצוא ולו ראשית ראייה לכך שנתקיימה עילה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות. קביעתו זו של בית הדין האזורי היא קביעה משפטית המבוססת על כלל הממצאים העובדתיים שהונחו בפניו.

קביעה זו קיבלה חיזוק מן העובדה שהחברה לא נמחקה, פורקה או "חוסלה", ולא נמצאה ראיה המוכיחה את התנהלותו חסרת תום הלב של המשיב 2 באופן המצדיק את הרמת המסך.

8.      לאחר שעיינתי בטענות המבקש בבקשת רשות הערעור, ובחומר הראיות שהוגש לבית הדין האזורי, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו של בית הדין האזורי, משלא נמצאה טעות של ממש או סתירה בולטת בחומר הראיות, המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. ויודגש, התערבותה של ערכאת הערעור בהליכי דיון מהיר היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות (דב"ע נז/212-9 משה קוריאט - נירה שובל, מיום 27.04.98).

בכלל זאת, בחנתי גם את טענותיו של המבקש בדבר חוסר פעילותה של החברה המשיבה, הלכה למעשה, אולם לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי. בטענה זו של המבקש בלבד אין הצדקה להרמת מסך, שכן לא בכל מקום בו חברה נעדרת יכולת לשלם חובותיה או נקלעת למצוקה כלכלית, יש להרים את המסך. אמנם, כלפי הנושים, יכולה תוצאה זו להיות קשה ומכבידה, אולם כאן עומד הרעיון העומד בבסיס הקמתה של חברה. קרי, הכלל הוא שלא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (ראה דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350,345).

במקרים מעין אלו עומדת לעובדי החברה האפשרות לפרק את החברה ולפנות אל המוסד לביטוח לאומי, כדי לקבל את זכויותיהם.

לאור האמור לעיל, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר, ודין הבקשה להידחות.

9.      סוף דבר - הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.