החלטה בתיק ברע 383/06

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת כ. ג'דעון) מיום 8.3.06 בבש"א 29641/06 (ת"א 2563/06).

2.         המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין להם חוב פיגורים בגין הלוואה שלקחו מהמשיבה. התביעה הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה.

3.         המשיבים הגישו בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים. בבקשתם הסתמכו המשיבים על תניית שיפוט שנקבעה בסעיף 15 להסכם ההלוואה ואשר לפיה "מקום השיפוט בכל סכסוך בקשר להסכם זה יהיה ירושלים בלבד...". המבקשים טענו כי יש לדחות את הבקשה מאחר והסעיף הנ"ל נוגד את הוראות תקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה- 1995, הסעיף מקנה למשיבה יתרון והינו תנאי מקפח בחוזה אחיד, אשר דינו להתבטל בהתאם לסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1982, וכי הסעיף קובע סמכות מקבילה ולא ייחודית.

4.         בהחלטה מיום 8.3.06 דן בימ"ש קמא באריכות בטענות המבקשים ודחה אותן אחת לאחת.  בימ"ש קמא קיבל את בקשת המשיבות והורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בירושלים.

5.         החלטה זו הינה נשוא הבקשה שבפני, כאשר המבקשים חוזרים בהרחבה על טענותיהם דלעיל.

6.         המשיבים טענו בתגובתם כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ודין הבקשה להידחות.

7.         סבורני כי יש בהחלטתו של כבוד השופט ריבלין ברע"א 188/02 - מפעל הפיס נ' אלי כהן ו-27 אח' ו-3 אח' . פ"ד נז(4), 473 ,עמ' 478-479 כדי ליתן מענה לטענות המבקשים ואביא דבריו כלשונם:

"בענייננו, מבקשים המשיבים שנתעלם מתניית השיפוט כיוון שהיא, לשיטתם, תנייה מקפחת - ולא היא. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 9)4) לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עימם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם כפי שהובהר כבר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח משמעותי.

כבר נקבע, מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק, בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(527 ,464 (2, כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון". ובזמן נתון זה, יקשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין בבית משפט שבמחוז מסויים, משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". אין לפיכך לקבל את גישת בית המשפט קמא לפיה על המבחן אשר יש להפעילו עת עומדים על סבירותה של תניית שיפוט, להיות מבחן גמיש - התלוי בתחושתם הסובייקטיבית של המשיבים. ממילא אין לאמץ את מבחנו של בית המשפט המחוזי, את מבחן "אי ההכבדה". יתרה מכך, אפילו הייתי מקבל ומפעיל מבחן זה, מסופק אני אם הייתי רואה בתנייה שבפנינו תנייה בלתי סבירה, שיש בה משום הכבדה. באותה מידה אין לאמץ גם את המבחן האחר אותו הזכיר בית המשפט קמא, לאמור, מבחן מידת ההתנייה על החלופות שבתקנה 3 לתקנות. לפי מבחן זה תנייה בלתי סבירה היא תנייה שמגבילה את זכות התביעה של הלקוח למחוז שיפוט אחד בלבד מבין כמה חלופות שעומדות היו לו, מכוח התקנות, אלמלא התנייה (ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחדים (תשנ"ד) 101-100). מבחן זה המייחס חשיבות מופלגת לזיקות שבחוק, אינו יכול לשמש מבחן מכריע, כי אם יש לראות בו אחת מאמות המידה הצריכות בחינה.

משנפלו המבחנים הללו, שב ועולה המבחן אותו דחה בית המשפט קמא, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה הוצע על ידי כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז) י' טירקל, בבר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד נ' יהודית, פ"מ תשן (3) 133. מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא, כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על מנת לפסול תנייה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו, מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התנייה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים, אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר-שבע לתל-אביב תרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו. למותר לציין, כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל. נהפוך הוא, המשיבים עצמם, כך נראה, בחרו להיות מיוצגים דווקא על ידי עורכי דין שמקום מושבם בתל-אביב. ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב בו מקום התדיינות כלשהו בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה, ואולם אין לפסול מראש את האפשרות שאכן עשוי להתקיים מצב שכזה במקרים חריגים".

8.         הדברים יפים, בשינויים המחוייבים , גם באשר לטענה בדבר גודל האותיות.

9.         אשר על כן - אני דוחה את הבקשה.

10.        בשים לב למצבם של המבקשים, כעולה מבקשתם בבש"א 5560/06 - איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום י"ז בתמוז, תשס"ו (13 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

קלדנית-עדי שיטרית התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: