החלטה בתיק ברע 3494/08

ביום 5.9.08 ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ח' לפין-הראל) החלטה בת.א. 1949-09-08 (בקשה מס' 2) לפיה נאסר על המבקשת 1 (" העירייה") לנעול את המבנה הנמצא ברח' המייסדים 13 בקריית אתא (" המבנה") או להפריע למשיבה לעשות בו שימוש (" ההחלטה").

להחלטה קדם צו ארעי שניתן ביום 3.9.08 ע"י בית המשפט קמא, במעמד צד אחד, (בקשה מס' 1), אשר גם הוא אסר על העירייה להפריע למשיבה לעשות שימוש במבנה.

העירייה הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטה וגם בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 9.9.08.

המשיבה רשומה במרשם המקרקעין כבעלת זכות החכירה במבנה (נספח "ב" לבקשת המשיבה בבית המשפט קמא). לטענת המשיבה בבקשתה לסעד הזמני, היא התכוונה לפתוח במבנה גני ילדים והעירייה מנעה זאת ממנה בכח הזרוע. לעומתה טענה העירייה כי ביום 31.8.65 נעשה הסכם בין המשיבה לבין המועצה המקומית קריית אתא (קודמתה של העירייה) לפיו התחייבה המשיבה להעביר לעירייה את זכות החכירה במבנה (נספח "ב" לבקשה לרשות ערעור) (" ההסכם").

עוד טענה העירייה כי על סמך ההסכם היא השקיעה בשיפוץ המבנה ובהרחבתו סכומי כסף גדולים ביותר.

כמו כן טענה העירייה כי הלכה למעשה החזקה במבנה היתה בידיה משך שנים רבות, וכי בהיותה מופקדת על שמירתם של נכסים שנמסרו להחזקתה, ובכללם גם המבנה, היא ראתה עצמה כמי שרשאית למנוע שימוש במבנה על ידי מי שלא הורשה לכך על ידה.

בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה כאשר הנימוק העיקרי לכך הוא שהעיריה לא השכילה להראות זכותה להחזיק במבנה.

בית המשפט קמא ציין כי ההסכם, שעליו הסתמכה העירייה לא הוצג בפניו וכי העברת זכויות החכירה מכוחו לא בוצעה עד עצם היום הזה (במאמר מוסגר יצויין כי נראה שרק ביום 9.8.08 רשמה העירייה הערת אזהרה בדבר זכויותיה עפ"י ההסכם).

בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה הסעד הזמני הוא שינוי של המצב הקיים והוא סבר שבהעדר ראיה לסתור את האמור בנסח הרישום, היינו זכותה של המשיבה במבנה, יש להניח כי למשיבה זכות להחזיק במבנה מכח זכותה הרשומה ואת הזכות הזאת אין העירייה רשאית לשלול או להגביל.

העירייה הגישה בקשה למתן רשות לערער על ההחלטה ובגידרה היא ביקשה גם את עיכוב ביצועה (בש"א 14036/08). בהחלטתי מיום 14.9.08 נעתרתי לבקשת עיכוב הביצוע וביקשתי את תשובת המשיבה לבקשה, כמו גם לבקשת הרשות לערער.

בבקשתה למתן רשות לערער חוזרת העירייה על טענותיה תוך שהיא מפרטת גם נימוקים דיוניים אשר יש בהם, לטענתה, כדי להביא לביטול ההחלטה. עיקרם של אלה הוא שהמשיבה לא גילתה לבית המשפט קמא עובדות מהותיות רבות, חשובות ורלבנטיות, ובכך היא חטאה בחוסר תום לב אשר כשלעצמו מצדיק את ביטול ההחלטה. בין אלה ניתן לציין את הטענה שהמשיבה לא גילתה את העובדה שהמבנה מצוי בחזקתה של העירייה שנים רבות, את העובדה שאין הסכם בין המשיבה לבין אגודת ישראל בקשר להפעלת גני ילדים, את העובדה שהבקשה שהמצהיר מטעם המשיבה, שתצהירו תמך בבקשה, לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 5.9.08 וכן את העובדה שהסעד הזמני המבוקש אינו לשמירת מצב קיים כי אם להיפוכו של דבר, היינו לשינוי המצב שהיה קיים שנים רבות, היינו שהחזקה במבנה היתה בידי העירייה.

המשיבה מתנגדת לבקשה למתן רשות לערער ועיקר טענותיה הן שההסכם אינו הסכם מחייב וכי לכל היותר הוא יכול להחשב כטיוטה, בין השאר, מפני שהוא נעדר חתימה של המועצה המקומית קרית אתא (קודמתה של העירייה). עוד טוענת המשיבה כי אף אם, נעשה ההסכם הרי שהדבר היה עוד בשנת 1965 והוא אינו אכיף היום בשל התיישנות ומכל מקום אין בפי העירייה כל הסבר מדוע היא נמנעה עד כה מלהעביר את זכות החכירה במבנה ולרשום אותה בשמה.

עוד טוענת המשיבה כי ההחלטה היא ראויה בהתחשב בכך שהעירייה עשתה דין לעצמה וניסתה להשתלט על המבנה בכוח הזרוע (עניין שזכה לגינוי מפורש מצידו של בית המשפט קמא).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

אכן, בטענות העירייה המכוונות להיבט הדיוני של ההחלטה יש לכאורה טעם ונראה לי שהמשיבה החסירה מבקשתה פרטים ומידע שיתכן שהם רלבנטים למחלוקת אולם עניין זה הוסבר על ידי המשיבה בדוחק הזמן ובסד הזמנים שנכפה עליה על ידי פעולתה של העירייה. עם זאת, למרות מחדלה זה של המשיבה, איני סבור כי ראוי שאתערב בהחלטה וזאת בעיקר מפני שני שיקולים. האחד הוא שכמו שציין בית המשפט קמא, הזכות הקניינית במבנה היא זכותה של המשיבה ובדיון שהיה בפניו לא היה בידי העירייה להראות שלא כך הם פני הדברים. נכון הדבר שלאחר מכן  הביאה העירייה, הן לידיעת בית המשפט קמא והן כחלק מן המסמכים שהוגשו במסגרת בקשה זו, העתק של ההסכם אלא שלא ניתן להתעלם מכך שההסכם הוגש באיחור ומשזה לא היה בפני בית המשפט קמא בעת מתן את ההחלטה לא ניתן להשתית עליו עילת ערעור, במיוחד כשמדובר בסעד זמני. לכך ניתן להוסיף כי נראה שרק יומיים לאחר מתן ההחלטה נרשמה  לטובתה של העירייה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. פעולה זו נעשתה באיחור ניכר (כזכור, ההסכם נחתם - כך נטען - בשנת 1965) והערת האזהרה נרשמה לאחר שניתנה ההחלטה.

במצב עניינים זה יכול היה בית המשפט קמא להעדיף את טענת המשיבה בדבר זכותה הקניינית שהרי אם העירייה לא עשתה דבר, במשך למעלה מארבעים שנה, כדי להעביר את הזכויות במבנה לשמה, ואם לא היה בידה להראות את ההסכם בעת הדיון לא היה על בית המשפט קמא לשעות לטענותיה בדבר זכויותיה, כביכול, במבנה.

נימוק נוסף המצדיק, לדעתי, את דחיית הבקשה נוגע לטענות העירייה בקשר לשימוש שעושה המשיבה במבנה ולפגיעה, כביכול, הנגרמת לעירייה כתוצאה משימוש זה. למרות כל טענותיה של העירייה, הנפרשות על פני מספר רב מאוד של עמודים, תוך צירוף מסמכים רבים (לצורך ושלא לצורך) לא מצאתי את הסיבה שבעטיה מתנגדת העירייה לשימוש שמעוניינת המשיבה לעשות במבנה. בעניין זה אזכיר כי ככל הנראה לא בכדי לא ניתן למצוא בין טענות העירייה טענה שיגרם לעירייה או לאינטרס הציבורי נזק כלשהו אם תעשה המשיבה שימוש במבנה. נראה הדבר שהעירייה בחרה, מטעמיה, להעלות טענות שאולי ניתן היה להעלותן אם היתה העירייה כאחד מבעלי הדין במשפט הפרטי, שמותר לו לטעון כל טענה המקדמת את עניינו ושומרת על זכויותיו. אלא שהעירייה היא רשות מינהלית וככזו, צריך שתהיה סיבה של ממש, המעוגנת באינטרס הציבורי, לכך שהיא תמנע מן המשיבה הפעלה של גן ילדים (כפי שהמשיבה טוענת שבכוונתה לפעול). העירייה נמנעה מלהראות סיבה כזו לפעולתה ובהצטרף לכך שהיא כשלה מלהראות את זכותה במבנה אין מנוס מן המסקנה כי ראוי שבקשתה תידחה.

אוסיף עוד שכמו בית משפט קמא גם אני סבור שפעולת העירייה, עת השתמשה בכח הזרוע כדי למנוע את החזקה במבנה מן המשיבה, היא עניין שקשה להפריז בחומרתו. אם סברה העירייה כי המשיבה פועלת בניגוד לדין, או כי היא מסיגה את גבולה של העירייה, היא היתה יכולה לפנות לבית המשפט כדי למנוע מן המשיבה לעשות כן ולא לעשות דין לעצמה תוך שימוש באמצעים שאינם ראויים.

הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן ביום 14.9.08 (בש"א 14036/08) מבוטל.