החלטה בתיק ברע 3438/07

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר) מיום 13.11.07 בת"ק 1692/07, לפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם למכוניתו של המבקש בתאונת דרכים שהתרחשה ביום  20.8.06.

לאחר שקראתי את הבקשה ואת תיק בית משפט קמא, נוכחתי כי הבקשה אינה מצריכה תשובה.

באופן מעשי, היריבות הנה בין המבקש לבין המשיבה 1, שביטחה בביטוח אחריות את הרכב של המשיב 2 בו נהג בנו. האחרון - חברו של מי שנהג ברכבו של המבקש - אישר כי נהג במכונית של אביו מאחורי המכונית של המבקש, וכי בשל אי-שמירת מרחק התנגש במכונית של המבקש לאחר שזו ביצעה בלימה פתאומית.

המשיבה 1 אינה מקבלת גרסה זו, אף שמשותפת היא לבנו של מבוטחה ולנהג ברכבו של המבקש. המשיבה 1 טוענת כי התאונה המתוארת על ידי השניים לא התרחשה, וכי ממילא הנזקים בחלק האחורי של מכונית המבקש, עליהם סבה התביעה, לא נגרמו בתאונה בה היה מעורב הרכב אותו ביטחה. על רקע זה והראיות שהובאו בפניו, קבע בית משפט קמא כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו.   

בקביעה זו אין מקום להתערב, בהיותה מעוגנת בחומר הראיות. המכונית בה נהג בנו של המשיב 2 ניזוקה בתאונה הנטענת בצורה חמורה, והוכרזה כאבדן מוחלט אשר בעדו שילמה המשיבה 1 תגמולי ביטוח בסך 28,980 ש"ח. שמאי רכב מטעם המשיבה 1 קבע בחוות דעתו שאין זה סביר בעליל כי פגיעה כה חמורה בחזית מכונית (הנראית בתמונות נ/3) תותיר במכונית שלפניה נזק העומד על כ-1/6 בלבד (4,991 ש"ח) מנזק המכונית הפוגעת. זאת ועוד. לדברי השמאי, אבדן מוחלט של המכונית הפוגעת אינו יכול להתיישב עם העובדה שפנס אחורי אחד במכונית הנפגעת לא ניזוק כלל ואילו הפנס שלידו ניזוק קלות. כך, באשר פגיעה כה חמורה כפי שנראית בחזית הרכב הפוגע צריכה הייתה להביא לריסוק המגן האחורי של הרכב הנפגע והפנס השמאלי-אחורי שלו. בנוסף, בדיקות ומדידות שערך השמאי העלו כי קיים הפרש גובה של 10 ס"מ בין מוקד הנזק במכונית הפוגעת לבין מוקד הנזק במכונית הנפגעת. השמאי התייצב בבית משפט קמא בעת הדיון, אך המבקש לא ביקש לחקור אותו על חוות-דעתו.  

לכך מתווסף חוסר ההתאמה בין גרסאות הנהגים בשני הרכבים לגבי נסיבות הבלימה של רכב המבקש. הנהג ברכב המבקש העיד כי נסע בנתיב הימני, ניסה לעבור לנתיב השמאלי, "שפשף" רכב אחר (שלישי) בנתיב השמאלי בו לא הבחין, הסיט את ההגה חזרה, האט, התיישר חזרה בנתיב הימני, ואז נפגע מרכבו של המשיב 2 שנסע מאחוריו. לעומת זאת, בנו של המשיב 2 כלל לא הזכיר בעדותו סטייה של רכב המבקש מנתיב לנתיב, אלא טען כי " רכב התובע נסע בנתיב הימני" ו" התנגש ברכב נוסף" בלא שהוא (העד) יודע מהי סיבת ההתנגשות. סטייה של רכב המבקש מנתיב לנתיב אף לא הוזכרה בהודעתו לחברת הביטוח שלו (נ/1) בה תוארה התאונה כך: " הרכב עצר בנתיב הימני ורכב שהגיע מאחוריו לא בלם מספיק ונכנס לרכב הקדמי". תיאור זה אינו מתיישב עם עדותו של הנהג ברכב המבקש, שהרי אם ההתחככות של מכוניתו הייתה עם מכונית שנסעה בנתיב השמאלי, עצירתו צריכה הייתה להתרחש בנתיב השמאלי או בין הנתיבים ולא בנתיב הימני (ראו גם השרטוט שערך הנהג ברכב המבקש - ת/1). לא זו אף זו. רכבו של המבקש ניזוק בחזיתו הקדמית. לא נראו בו סימני שפשוף בצד השמאלי, שהם אלה שצריכים היו להיראות אם נכונה עדות הנהג מטעמו בדבר התחככות עם רכב שנסע בנתיב השמאלי בו לא הבחין בניסיון מעבר לנתיב השמאלי; לא כל שכן כאשר בכתב ההגנה של המשיב 2 נטען כי אותו רכב שלישי נסע " במקביל" לרכבו של המבקש.

על כל אלה נוספת העובדה שבהודעת המשיב 2 למשיבה 1 על התאונה (נ/2) צוין מספר רישוי של הרכב הנפגע שאיננו מספר הרישוי של רכב המבקש.

סירובה של המשיבה 1 להיענות לתביעה אינו נובע מהשגות שיש לה על הערכת הנזק של המבקש כמפורט בדו"ח השמאי מטעמו (ראו סעיף 4 בעמ' 2 לחוות דעת השמאי מטעם המשיבה 1). המשיבה 1 מסרבת להיענות לתביעה משום שלדעתה אותו נזק של המבקש לא נגרם בהתנגשות מיום 20.8.06 בין מכונית המשיב 2 לבין מכוניתו. לנוכח עמדה של המשיבה 1, חובת ההוכחה המוטלת על המבקש כללה בתוכה גם את הוכחת עצם אירוע התאונה. בית משפט קמא, ששמע את העדים וראה את המסמכים והתמונות, קבע כי נטל זה לא הורם על ידי המבקש. בקביעה זו אין מקום להתערב. שלא כפי שטוען המבקש, עדות בנו של המשיב 2 אינה מהווה הודאת בעל דין. כבר נאמר כי היריבה העיקרית של המבקש הנה המשיבה 1. בנו של המשיב 2 אינו נציג של המשיבה 1. גרסת בנו של המשיב 2 אינה מחייבת את המשיבה 1 כאשר טענתה היא לקנוניה בינו לבין חברו שנהג ברכב המבקש, וכאשר התאונה לה הם טוענים התרחשה בעת ששניהם שבו (במכוניות נפרדות) לפנות בוקר מביקור משותף אצל חבר (ראו דו"ח החקירה שצורף לכתב ההגנה המתוקן, שלא הוכחש ושעורכו התייצב אף הוא לדיון בבית משפט קמא ולא נחקר). גרסת בנו של המשיב 2 גם אינה מסוגלת לחייב את המשיב 2, שהרי הבן מתאר בעדותו רשלנות שלו המתבטאת באי-שמירת מרחק מהרכב שנסע לפניו. עדות הבן אינה מייחסת רשלנות כלשהי לאביו, שכלל לא שהה ברכב בעת התאונה הנטענת. המבקש בחר לתבוע את האב ולא את הבן. הודאת הבן אינה מעלה ואינה מורידה לגבי התביעה שהונחה בפני בית המשפט, לאמור: תביעת רשלנות נגד האב.      

מטעמים אלה נדחית הבקשה לרשות ערעור בלא צורך בתשובה עליה. ממילא אין צו להוצאות. הערבון יושב למבקש.

ניתנה היום ו' באדר ב' תשס"ח (13 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: