החלטה בתיק ברע 3304/07

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל באופן חלקי את התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשת להשבת ריבית פיגורים בה חויבו בגין איחור של כשלושה חודשים בביצוע התשלום האחרון על פי הסכם מכוחו רכשו ממנה דירה. בפסק הדין, שניתן על יסוד ההתרשמות של בית המשפט מהעדויות של המשיב 1 (להלן - המשיב) ושל פקיד המבקשת בשם מאיר (להלן - מאיר), נקבע כי בשיחה בין המשיב לבין מאיר שהתקיימה לפני שהגיע המועד לביצוע התשלום, חלה אי-הבנה. המשיב סבר כי מאיר מאשר לו לבצע את התשלום בעת מסירת הדירה, במועד המאוחר למועד התשלום החוזי, ואילו מאיר לא הבין שזה מה שנאמר על ידו. מאחר שמדובר בטעות הדדית, וכן בהתחשב בהיותם של המשיבים עולים חדשים הזכאים לקבל הסבר נרחב יותר מזה הניתן לתושב ותיק בארץ, החליט בית המשפט לחלק בין הצדדים שווה בשווה את תוצאות אי-ההבנה, וחייב את המבקשת לשלם למשיבים סך של 7,000 ש"ח בתורת "מחצית מהסכום שנאלצו לשלם ביתר בגין האיחור בתשלום".

בבקשה לרשות ערעור מעלה המבקשת שתי טענות: ראשית, בכלל ההפרש בין הסכום אותו המשיבים שילמו לה באיחור לבין הסכום אותו היה עליהם לשלם לה במועד החוזי, מצוים גם הפרשי הצמדה, לגביהם אין מחלוקת, ואילו רכיב הריבית בהפרש זה מסתכם ב-9,029 ש"ח בלבד. ממילא גם לשיטתו של בית משפט קמא לא היה מקום לחייב את המבקשת ביותר מאשר 4,514 ש"ח ולא ב-7,000 ש"ח כפי שחויבה בפועל. שנית, סעיף 13.5 להסכם המכר קובע כי "שום ויתור ארכה או שינוי בתנאי כלשהו של הסכם זה על נספחיו לא יהיו בני תוקף אלא אם ייעשו בכתב ובחתימת שני הצדדים".

לאחר ששקלתי טענות אלה לא מצאתי מקום לבקש עליהן תשובה.

לפי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, על יסוד התרשמותו מהעדויות, התקיימה שיחה בין המשיב לבין מאיר בהגיע מועד התשלום על פי החוזה, ודבריו של מאיר באותה שיחה אפשרו למשיב להבין כי יוכל לבצע את התשלום במועד המסירה. בנסיבות כאלה יש בעצם המצג כדי לזכות את המשיבים בסעד, שכן טמון היה בו גם מצג-נלווה בדבר נכונותה של המבקשת שלא להקפיד, בהקשר שנדון באותה שיחה, על הוראת סעיף 13.5 להסכם. כבר נקבע כי עקרון תום-הלב ידיו רב לו כדי להתגבר גם על דרישת כתב בה מותנה תוקפו של חוזה (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185); ועוד, שהתנהגות מאוחרת של צדדים מסוגלת לשנות מהוראותיו של חוזה כתוב ביניהם (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402, 418; ג. שלו, דיני חוזים (תשנ"ה) 135). ממילא, "כאשר מדובר בדרישת צורה מכוח הסכמת הצדדים מתעורר קושי הנעוץ בכך שתיאורטית יכולים הצדדים לשנות בעל-פה גם את ההוראה עצמה המחייבת שבעתיד ייערך (או יוכח) הסכם ביניהם בכתב" (ד. פרידמן, נ, כהן, חוזים (כרך ג', תשס"ד) 25). לכל היותר, יש בכוחה של דרישת צורה מכוח הסכמה (שתוקפה נובע מסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) להקים דרישה לראשית ראיה כתובה לשינוי החוזה המקורי (שם, כרך ב', פסקה 10.1), אך לא לחסום כליל את הוכחת השינוי בעל-פה. ראשית ראיה שכזו קיימת במקרה דנן, בדמות המסמך נ/1 שהוגש על ידי מאיר בעדותו, ובו ראה בית משפט קמא תמיכה לעדות המשיב.             

לענין גובה הסכום שנפסק, אין מקום לדקדוק שעורכת המבקשת. העמדת שיעור החלוקה של תוצאות אי-ההבנה על חלקים שווים ולא על יחס חלוקה אחר, נקבעה על ידי בית משפט קמא בדרך של אומדן ולא כמדע מדויק. בית המשפט לא אמר שחלוקה זו תיגזר דווקא מריבית הפיגורים להבדיל מתוספות אחרות אותן נדרשו המשיבים לשלם בגין האיחור. מה שנאמר בפסק הדין הוא: "מחצית מהסכום שנאלצו לשלם ביתר בגין האיחור בתשלום". ממילא אין מקום להתערב בהעמדת המחצית על 7,000 ש"ח ולא 4,514 ש"ח. זאת ועוד: בית המשפט נמנע מלהוסיף על הסכום שפסק את הוצאות המשפט, ואמר כי "בנסיבות הענין אין צו נוסף להוצאות" (ההדגשה הוספה); משמע, שהסכום הפסוק נותן ביטוי גלובלי גם לרכיב ההוצאות.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה עליה תשובה, אין צו להוצאות. העירבון יושב למבקשת.

ניתנה היום כ"ט בתשרי תשס"ח (11 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: