החלטה בתיק ברע 3273/08

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחדרה (כב' השופטת נילי פלד)  מיום 2.4.2008, בו התקבלה תביעת המשיב להשבת סך של 700 ש"ח שגבתה ממנו המבקשת שלא כדין.

1.         המשיב חב חובות לרשות המקומית באקה-ג'ת, והמבקשת היא חברה המבצעת עבור הרשות המקומית שירותי גביה מכוח זכייתה במכרז של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ.

2.         ביום 11.2.2007 ביצעה המבקשת עיקול ברישום של מיטלטלין בביתו של המשיב. הותרת העיקול ברישום ללא הוצאת המיטלטלין הותנתה בהסדרת החוב עד מועד מסוים. ואכן, המשיב הגיע לעירייה ושילם בגין החוב סך 2,000 ש"ח וכן סך 950 ש"ח למבקשת בגין הוצאותיה.

3.         המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות להשבת סך של 700 ש"ח מתוך 950 ש"ח אותם שילם למבקשת, בטענה כי סכום זה נגבה ממנו שלא כדין, וכי המבקשת רשאית היתה לגבות ממנו סך של 250 ש"ח בלבד, בגין פעולת העיקול ברישום.

המבקשת הגישה כתב הגנה וטענה כי חובו של המשיב אליה עמד על סך 1,041 ש"ח (צ"ל 1,051 ש"ח) על פי הפירוט להלן: 90 ש"ח - המצאת כתב התראה; 500 ש"ח - פעולה המיועדת להוצאת מעוקלים או גביית חוב; 320 ש"ח - העסקת 2 שוטרים במשך שעתיים ובצירוף מע"מ בסך 141 ש"ח).

בית משפט קמא אפשר לצדדים להסתייע בעורכי דין, ולאחר דיון ניתנה לצדדים אפשרות להגיש את טיעוניהם המנומקים בכתב, לאור טענת המבקשת כי המשיב העלה טענות חדשות בדיון.

הצדדים הסתמכו בטיעוניהם על ההסכם בין המבקשת לרשות המקומית על נספחיו, לרבות טבלאות המפרטות את רכיבי ההוצאות אותן רשאית המבקשת לגבות מהחייב (להלן: " הסכם הגבייה").

4.         בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את גרסתו העובדתית של המשיב, שתאמה את דו"ח עיקול המיטלטלין, ולפיה הגיעו לביתו גובה מס ופקיד מתלווה, ביצעו את פעולת העיקול ברישום ורשמו כי על המשיב לשלם סך 950 ש"ח הוצאות גביה. נקבע, בניגוד לטענת המבקשת, כי לא היו כלל שוטרים בבית המשיב ובסביבת הבית. בית משפט קמא התייחס לכך שהמבקשת שינתה גרסתה העובדתית במהלך הדיון וטענה כי חובו המלא של המשיב עמד על סך 1,479 ש"ח וכי עשתה עימו חסד עת חייבה אותו בסך 950 ש"ח בלבד, ודחה טענות עובדתיות אלו שלא בא זכרן בכתב ההגנה.

בפסק הדין נקבע כי הטבלאות שצירפו הצדדים (הכוללות את ההוצאות שרשאית המבקשת לגבות ואת תעריפיהן), אינן כוללות הוצאות עלות התראה לחייב, ועל פי סעיף 2.7 להסכם הגבייה, הוצאות אלו ממילא חלות על הרשות. עוד נקבע כי מאחר שלא בוצע הליך של הוצאת מיטלטלין בבית המשיב ולא נגבה מלוא החוב לעירייה אלא 2,000 ש"ח בלבד, המבקשת לא היתה רשאית לגבות סך של 500 ש"ח או 450 ש"ח בגין פעולות אלו, אלא סך של 250 ש"ח בלבד עבור פעולת העיקול ברישום. כן נקבע כי גביית המזומן נעשתה בעקבות פעולת העיקול ברישום ולכן לא מדובר בפעולה המזכה את המבקשת בתשלום הוצאות עבור גביית מזומן.

לבסוף, התייחס בית משפט קמא לנושא החיוב בשכר השוטרים, וקבע כי על פי הסכם הגבייה, על המבקשת לשאת באופן בלעדי ומלא בשכר השוטרים (סעיף 7 להסכם הגבייה). בית המשפט עמד על תכליתה של הוראה זו, וסבר כי מכיוון שלמבקשת שיקול דעת לקבוע אם ומתי וכמה שוטרים להזמין לכל פעולה, הרי שככל שהמבקשת תשא בשכר השוטרים, חזקה עליה כי תפעל כדי לצמצם הוצאה זו למינימום, מה שאין כך אם תהא רשאית לגלגל את שכר השוטרים על החייבים.

סופו של דבר, שבית משפט קמא חייב את המבקשת להשיב למשיב סך של 700 ש"ח שנגבו שלא כדין וכן הטיל עליה הוצאות בסך 500 ש"ח.

5.         על פסק הדין נסבה הבקשה שבפני, המשתרעת על לא פחות מ-13 עמודים בנוסף ל"תיק מוצגים" עב כרס. במסגרת הבקשה, מבקשת המבקשת רשות לערער על החלטות הביניים של בית משפט קמא מיום 3.2.2008 ומיום 6.2.2008 שלטענתה, התירו למשיב הרחבת חזית.

הבקשה נסבה על ארבע קביעות עקרוניות שלטענת המבקשת נקבעו בפסק הדין: האחת, כי המבקשת אינה רשאית לגבות תשלום בגין הוצאות העסקת שוטרים; השניה, כי הטבלאות שהוגשו אינן כוללות פריט של משלוח התראה לחייב בסך 90 ש"ח וכי הסכם הגבייה מונע אפשרות גביית הסכום מהחייב; השלישית, כי לא היה מקום לחייב את המשיב בסך 450 ש"ח בגין גביית תשלום במזומן על חשבון החוב לעירייה; והרביעית כי לא היתה הצדקה לאפשר למשיב להרחיב חזית ולהציג ראיות חדשות, חרף התנגדות המבקשת.

6.         דין הבקשה להדחות ללא תשובה.

על אף הניסיון לשוות לבקשה אופי "עקרוני", הרי שמדובר בעניין קונקרטי בין המבקשת למשיב, הנסב על סכומי הוצאות מזעריים.

בית משפט לתביעות קטנות רשאי לקבוע את סדרי הבאת הראיות וטענות הצדדים ואינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבתי משפט אחרים - ראה סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 וכן תקנה 13 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז-1976. משהתיר בית משפט קמא למשיב להרחיב את חזית המחלוקת, ומשניתנה למבקשת אפשרות להשיב, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. לא למותר לציין כי אף המבקשת העלתה טענות עובדתיות חדשות בסיכומיה בערכאה קמא (העסקת ארבעה שוטרים במקום שניים), וטענות אלו נדחו על ידי בית משפט קמא לגופן, וגם בכך איני רואה להתערב.

7.         בפסק הדין נקבע כממצא שבעובדה שהמבקשת לא העסיקה שוטרים בהליך העיקול אצל המשיב, ולאור ממצא זה, ברי כי לא היה מקום לחייב את המשיב בשכר השוטרים.  כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ולכן אין הצדקה ליתן רשות ערעור בנקודה זו.

מבלי לקבוע מסמרות, אני נכון להניח לזכות המבקשת כי ייתכן שהקביעה העקרונית בנושא גביית שכר השוטרים ראויה לעיון נוסף, ולו נוכח טבלת ההוצאות (ולא נעלמה מעיני הסתירה הלכאורית בין הטבלה לבין סעיפים 4 סיפא וסעיף 7 לנספח להסכם הגבייה). ברם, לאור הקביעה העובדתית של בית משפט קמא, כי לא נכחו שוטרים במקום, הסוגיה במקרה הקונקרטי היא תיאורטית ואינה מצדיקה רשות לערער בנקודה זו.

8.         נוכח האמור בפריט 9 במוצג מס' 6 שעניינו "המצאת כתבי דין - אזהרה" (90 ש"ח + מע"מ), לכאורה יש ממש בטענת המבקשת כי הייתה זכאית לסכום זה (אך יש להבחין בין המצאת אזהרה וכתבי בי-דין לעומת משלוח הודעת חיוב לחייבים כאמור בסעיף 2.7 להסכם הגבייה).