החלטה בתיק ברע 3186/08

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט שמעון שר) מיום 5.2.2008, לפיה התקבלה בקשת המשיבות להורות למבקש-התובע, תושב הרשות הפלסטינית, להפקיד ערובה בסך 10,000 ש"ח להבטחת הוצאותיהן, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

1.         המבקש, יליד שנת 1988 ותושב העיר ג'נין ברשות הפלסטינית, נפגע בתאונת דרכים כהולך רגל בשנת 1999, בהיותו כבן 11, ליד ביתו בג'נין (להלן: " התאונה"). ברכב הפוגע נהג המשיב, תושב ישראל, והמשיבה 1 היא מבטחת הרכב (להלן ובהתאמה: " המשיב" ו" המשיבה"). המבקש אושפז בבית חולים העמק בעפולה במימונה של המשיבה.

2.         ביום 10.5.2001 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים") ובמסגרת ההליכים המקדמיים אף שילמה המשיבה למבקש תשלום תכוף. לאחר שהמומחה בתחום הנוירולוגיה קבע כי למבקש נכות בשיעור 10%, ושלל את הטענה כי המבקש סובל מאפילפסיה עקב החבלה הנטענת בראשו, הועברה התביעה בשנת 2005 לבית משפט השלום בחיפה.

3.         ביום 31.10.2005 העלו המשיבות לראשונה את הטענה להיעדר כיסוי ביטוחי. בהמשך, ובמהלך הישיבה ביום 11.9.2006 העלתה המשיבה את הטענה כי למשיב לא היה רישיון נהיגה בעת התאונה ולכן אין כיסוי ביטוחי למבקש. המשיבה טענה כי רק בעקבות הצווים שנתן בית המשפט במסגרת התביעה, נתברר לה כי רישיונו של המשיב נפסל בשנת 1998 והוא לא הפקיד את הרישיון. המשיבה ביקשה להוסיף את קרנית לתביעה ולתקן את כתב ההגנה כך שטענות אלו יבואו לידי ביטוי. בהמשך לכך ובאישור בית המשפט, תוקנה התביעה (קרנית התווספה כנתבעת נוספת) ואף הוגש כתב הגנה מתוקן. לאחר מכן ביקש המבקש למחוק את קרנית מהתביעה, מאחר שאחריותה של קרנית אינה חלה באיזור במקרה כגון דא.

            בישיבה ביום 30.5.2007, חזרה המשיבה וטענה להיעדר כיסוי ביטוחי בטענה שהמשיב נהג בזמן פסילת רישיון, ולכן הפורום הנאות לדון בתביעה אינו בית המשפט בישראל, ויש להפנות את התביעה כנגד קרנית הפלשתינאית. בית משפט קמא החליט כי יכריע תחילה בסוגיית החבות.

4.         לאחר שהמשיבה העלתה הטענה להיעדר חבות, הגישו המשיבות בקשה להפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות, בטענה שהמבקש הוא תושב שטחי הרשות הפלשתינאית ונעדר נכסים בישראל וכי למשיבות טענות כבדות משקל במישור החבות (טענות שלא פורטו כלל בבקשה עצמה). עוד נטען כי המבקש נמנע מלציין את מספר תעודת הזהות שלו ואת כתובת מגוריו. המשיבות ביקשו כי המבקש יחויב בהפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח להבטחת הוצאותיהן המשפטיות בתיק.

5.         ביום 5.2.2008 ניתנה החלטת בית משפט קמא לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בסך 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבות, כיוון שהמבקש לא העלה כל טענה בדבר חוסר יכולת כלכלית לעמוד בהפקדת הערובה. לא למותר לציין כי אין בהחלטה כל התייחסות לסיכויי התביעה, והיא נסמכת על היותו של התובע תושב זר נוכח הלכת רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן: " פרשת  איברהים").

6.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

            המבקש הדגיש את השיהוי הניכר בהעלאת הטענה להיעדר חבות ולהפקדת ערובה. כן  טען כי בקשת המשיבות נסמכת על השערות וספקולציות שאין להן בסיס ראייתי, כאילו המשיב נהג ברכב ללא רישיון. מדו"ח ההרשעות של המשיב, עולה כי רישיונו נפסל ביום 26.4.1998 למשך 3 חודשים, ומאחר שהתאונה אירעה ביום 16.2.1999, כשמונה חודשים לאחר הפסילה, אין לראותו כמי שנהג ללא רשיון. למיצער, הרשעת המשיב וההחלטה לפסול את רישיונו ניתנו בהיעדרו, ולכן סביר כי הוא לא ידע על ההרשעה והפסילה, ובכל מקרה הנטל להוכיח כי ידע על כך מוטל על המשיבות.

המבקש טען כי מצבו הכלכלי רע ומשמעות ההחלטה היא סגירת דלתות בית המשפט בפניו. כן הדגיש את נסיבות המקרה, וכי קשה להלום שבנסיבות אלה הוא יחויב בהפקדת ערובה.

7.         המשיבות טענו בתגובתן לבקשה כי אין מקום לדון בבקשה, שעה שתביעתו של המבקש נמחקה, מאחר שלא הפקיד את הערובה בה חויב, ולא ביקש עיכוב ביצוע של ההחלטה. המבקש הגיש בקשה לביטול ההחלטה למחוק את תביעתו, אך טרם ניתנה החלטה בבקשה.

            לטענת המשיבה, כבר בכתב ההגנה נטען כי חבותה מותנית בכך שהמשיב  החזיק ברשיון נהיגה תקף, ורק עם קבלת המידע, נתברר לה שהמשיב נהג ללא רשיון.  לטענת המשיבות,  המשיב נכח במשפט בו הורשע ורשיונו נשלל, ולכן ידע אודות הפסילה, וכיוון שלא הפקיד את רשיונו לאחר הפסילה, הרי שנהג בעת התאונה ללא רשיון.

            לטענת המשיבות, די בכך שהמבקש הוא תושב הרשות הפלשתינאית כדי לחייבו בהפקדת הערובה. כן נטען, ששטענת המבקש להיעדר יכולת כלכלית הועלתה רק בשלב זה וללא תצהיר, ולכן דינה להידחות.

8.         לאחר קבלת תגובת המשיבות לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לא נעלמה מעיני בקשת המשיבות להוסיף ולסכם  טיעוניהן בכתב במקרה כזה, אך איני רואה מקום לסרבל הדיון בבקשה זו במתן תשובה "בחלקים", ואיני סבור כי נפגעה זכותן של המשיבות עקב כך.

9.         ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בנושאים מסוג זה. אלא שבמקרה דנן, הגעתי למסקנה כי יש ממש בבקשה.  

תקנה 519(א) מעניקה לבית המשפט שיקול דעת, להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד בסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח הוצאות הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים. לכן, אין לקבל טענת המשיבות כאילו אין רלוונטיות לעילת התביעה ולסיכוייה, ודי בכך שהמבקש הוא תושב חו"ל. לטעמי, היה על בית משפט קמא להתייחס לסיכויי התביעה ולא להשתית החלטתו אך ורק על העובדה שהמבקש הוא תושב השטחים.  

            ככלל, השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה, יעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, לאור זכותו החוקתית של תובע לגשת לערכאות ולהתדיין עם בעל הדין היריב וזכות הקניין שלו, גם כאשר מדובר בתובע מעוט יכולת - רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב פ"ד נד(2) 845 (2000); ועניין איברהים לעיל.

            בבואו לשקול אם לחייב בהפקדת ערובה וגובה הערובה, על בית המשפט לקחת בחשבון מספר שיקולים תוך עריכת איזון ראוי ביניהם. היטיבה לתאר את מלאכת האיזון והשיקולים כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל-מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (ניתן ביום 18.10.2007):

"החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לענין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל..."