החלטה בתיק ברע 3112/08

1.         בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי אין היא מצריכה תשובה.

2.         בקשת רשות הערעור מתייחסת לפסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד הנשיא, השופט א' רקם) מיום 7/1/08 בת"א 19655/07, לפיו נדחתה בקשת המבקשים לבטל חלק מפסק הבורר שניתן על ידי הבורר, רואה החשבון ארנון רצ'קובסקי (להלן: הבורר ) ביום 4/9/07.

3.         בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לשכר הטרחה אשר הגיע למבקשים במסגרת השירותים שניתנו על ידם למשיבים לאורך זמן.

4.         על פי החלטת כבוד השופט א' שאנן בבית המשפט השלום, הועברו נושאי המחלוקת להליך של בוררות. פסק הבוררות ניתן ביום 4/9/07.

            בפני בית משפט השלום התברר הליך של אישור פסק הבוררות כפסק דין.

            בפני בית משפט קמא הגישו המבקשים בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, אשר כללה את הנושאים הבאים: שתי תביעות אשר כונו "יסוד המעלה" ו"שבב", בעילה של טעות גלויה על פני הפסק; טענת ההתיישנות שהעלו הצדדים ואשר אמורה הייתה לידון על ידי הבורר; חריגה מסמכות בכך שהבורר צירף לסכום שכר הטרחה שעל המשיבים לשלם, את סכום שכר הטרחה שעל המבקשים לשלם, תוך קיזוז סכום זה מהסכום בו חויבו לשלם המבקשים. כמו כן טענו המבקשים, כנגד אי פסיקת שכר טרחה והוצאות לצדדים.

5.         בפסק דין שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 7/1/08, נדחתה הבקשה, לאחר שהובהר ש"טעות על פני הפסק" אינה עוד בגדר עילה לביטול פסק בוררות. כמו כן, נדחו הבקשות האחרות בנוגע לביטולו של פסק הבוררות, בין היתר, בשל אי קיומה של טעות או פגם המצדיק התערבות בפסק הבוררות, על פי ההלכות המחייבות בעניין זה.

            בפסק הדין הוסיף בית משפט קמא והבהיר, כי נוכח העובדה שחלק מן התביעות התקבלו וחלקן האחר נדחה, אין לפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך הדין בהליך הבוררות וכל צד ישא בהוצאותיו.

            התוצאה מן האמור, שבית משפט השלום דחה את הבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות ונתן תוקף של פסק דין לפסק הבוררות.

6.         המבקשים, תוך שהם ערים כי מדובר בבקשת רשות ערעור הנוגעת לביטול או אישור פסק בוררות, וכי רשות כזו לא תינתן על דרך השגרה, סבורים שבנסיבות העניין, ומאחר שמדובר בפסק בוררות שניתן לאחר שלוש עשרה שנות התדיינות, יש לחרוג מן הכלל האמור וליתן רשות ערעור.

            המבקשים חזרו וציינו, כי היקף העניינים שהיו אמורים לידון בפני הבורר היו חמישה נושאים, ובארבעה נושאים הכריע הבורר לזכותם. למרות האמור, נמנע הבורר מלפסוק הוצאות למבקשים, ובית משפט קמא טעה בקובעו, כי אי פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בין בעלי הדין תואמת להחלטתו של כבוד השופט שאנן.

            אי חיוב בשכר טרחה ובהוצאות לטובת המבקשים היה נושא שעל הבורר להכריע בו, הנושא נמסר מפורשות להכרעתו, ובנסיבות העניין, היה על הבורר לפסוק בנושא. משלא עשה כן, התעלם לחלוטין מהחלטתו של כבוד השופט שאנן, והבורר נמנע למעשה מלהכריע באחד הנושאים שנמסרו להכרעתו. מה עוד, שהכלל הוא, לא רק שיש לפסוק הוצאות, אלא שיש להעמיד את שיעורם בסכום ריאלי אשר ימנע חסרון כיס מצד הזוכה.

            על-פי גרסת המבקשים מדובר בשכר טרחה, המגיע על פי חישובם, לסכום משמעותי (סכום של כ- 76,000 ש"ח), ולאחר ניכוי שכר הטרחה לו זכאים המשיבים, עדיין מדובר בסכום של כ- 67,000 ש"ח. לכך יש להוסיף שכר טרחה בגין הישיבות שהיו, סכום המגיע לכ- 73,000 ש"ח.

            עוד טוענים המבקשים, כי לא נעשתה חלוקה נכונה בין בעלי הדין בנוגע לתשלום שכר הטרחה לבורר. המבקשים הוסיפו והעלו טענות נוספות בנוגע לתיקי "יסוד המעלה" ו"שבב".

            יחד עם הגשת הבקשה, הוגשה על ידם בקשה (בש"א 6644/08) לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית משפט קמא.

7.         דינה של הבקשה למתן רשות ערעור, לרבות דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, להידחות, הן מן הטעם שעיקר הבקשה מתייחסת כנגד אי חיוב בהוצאות, וכן מן הטעם שאין העילות שפורטו בפניי, מצדיקות מתן רשות ערעור בכלל, ובנוגע לעילה שעניינה אישור פסק בוררות או ביטולו, בפרט.

8.         הכלל הוא, שמתן רשות ערעור על החלטת בית משפט בעניין של בוררות, לא תינתן על דרך השגרה והיא תיוחד רק למקרים חריגים, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי עקרוני, שיש לה היבט משפטי או ציבורי מיוחד, או מקום שהדבר נדרש לשם עשיית צדק ומניעת עיוות דין (ראה רע"א 907/08 גבריאל לדני נ' מושב תנובה החלטה מיום 27/4/08, רע"א 7275/07 עו"ד בועז ברזילי, מנהל עיזבון המנוח עופר מולדבסקי ז"ל נ' מרדכי מולדבסקי, מאגר נבו. כן ראה גם סעיף 26(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968).

            הטענות שהועלו במסגרת הבקשה, אינן נכללות בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בכלל ובנושא בוררות בפרט.

9.         בנוסף לאמור לעיל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנוגע לחיוב או העדר חיוב בהוצאות. ההלכה היא, שרק לעיתים רחוקות יתערב בית המשפט בנושא פסיקת הוצאות על ידי בית משפט קמא, במיוחד כאשר הדבר נשקל על ידי הערכאה הדיונית, ועל אחת כמה וכמה כאשר הדבר עמד בפני הבורר, גם אם לא הוזכר הדבר במפורש. לא מדובר ב"טעות קולמוס". חלקן של התביעות בלבד התקבל וחלקן האחר נדחה. חיוב בהוצאות או מניעת פסיקתן, אינו מותנה רק בתוצאה אליה הגיע הבורר, אלא גם פועל יוצא מהתנהגות הצדדים להליך, לרבות דרך ניהול ההליך, היקף הסכום השנוי במחלוקת והתוצאה אליה הגיע בסופו של דבר הבורר (ראה לצורך השוואה בג"ץ 891/05 וע"א 2617/00).