החלטה בתיק ברע 3088/05

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי כי הבקשה אינה מצריכה תשובה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ר' ניב) מיום 06.10.05 לפיה נדחתה בקשת המבקש לסילוק ההליך על הסף.

הרקע לבקשת רשות הערעור שבפני הוא כדלקמן:

המבקש והמשיבים הפורמאליים שכרו נכס של המשיבה. בתאריך 16.06.03 הגישה המשיבה תביעה, בה עתרה לתשלום ארנונה ודמי ניהול, לסילוק יד ולצו הצהרתי, בגין אי תשלום ארנונה ודמי ניהול עד למועד הגשת התביעה (להלן: "התביעה המקורית"). בתאריך 14.07.04 ניתן פסק דין המקבל את התביעה, ובחלקו האופרטיבי נקבע כך:

"על הנתבעים (המבקש והמשיבים הפורמאליים, ש.ד.) כולם יחד ולחוד, לשלם את מלוא דמי הניהול הנתבעים וכן את תשלומי העירייה, והכל בסכום הנתבע בסך 31,476 ש"ח., (כך במקור, ש.ד.) סכומים המתייחסים לתקופה שעד למועד הגשת התביעה.

הנתבע מס' 2 (המבקש, ש.ד.) הסכים למתן פסק דין פינוי, ולדעתי משמש כבן ערובה של הנתבע מס' 1, והוא לכשעצמו היה מוכן לפנות את החנות עוד באפריל 2003 כאשר הפסיק לעבוד בחנות, אצל הנתבע מס' 1.

לפיכך, אני מחייבת רק את הנתבעים 1, ו-3 בתשלום הוצאות משפט וכן בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח+מע"מ".

בתאריך 29.12.04 הגישה המשיבה תביעה נוספת (להלן: "התביעה הנוספת"). בתביעה זו עתרה המשיבה לתשלום חובות המשיבים שנצברו ממועד הגשת התביעה הראשונה ועד ליום 06.09.04, הוא המועד בו פונה הנכס בפועל ע"י המשיבים הפורמאליים. המבקש הגיש בקשה לסילוק תביעה זו על הסף, משני נימוקים. הנימוק הראשון הוא העדר עילה. בהקשר זה טען כי פעל בהתאם לדרישת המשיבה ופינה את הנכס באפריל 2003, הדבר קיבל ביטוי בפסק הדין בתביעה המקורית, ולפיכך ממועד זה פקעו חיוביו. הנימוק השני הוא מעשה בית דין. בהקשר זה טען שיש לכאורה זהות בין עילות התביעה, ולפיכך על המשיבה היה לתקן את תביעתה המקורית או לעתור לפיצול סעדים. בית המשפט קמא דחה את הבקשה לסילוק על הסף, ומכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני, בה חוזר המבקש על טענות אלו וכן מצביע על שגיאות שונות שנפלו, לטענתו, בהחלטת בית המשפט קמא.

דין הבקשה להידחות. ההלכה היא, כי ניהול המשפט וסדרי הדין הינם עניינים שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מלבד במקרים חריגים (רע"א 4775/04 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו, דינים עליון סט 100). לא מצאתי כי המקרה שבפני הינו מקרה חריג המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור.

טענת העדר העילה. בהחלטה נגדה מופנית בקשת רשות הערעור שבפני עמד בית המשפט קמא על העובדה שטענות המבקש בכל הנוגע לפינויו את הנכס בחודש אפריל 2003 כבר עלו במסגרת התביעה המקורית, ונדחו, שכן בסופו של יום חויבו כל הנתבעים, לרבות המבקש, בתשלום הסכום הנתבע. משכך, נראית לי מסקנת בית המשפט קמא לפיה:

"עילה זו, שעניינה חיוביו של המבקש בגין הנכס לאחר מועד הפינוי ועד להגשת התביעה, נבלעה בעילת התביעה הראשונה והוכרעה בפסק הדין, ולו מכללא, ולפיכך, מנוע המבקש ומושתק מלהעלותה בהליך הנוכחי, באופן הנראה כדרך לעקוף את פסק הדין החלוט, שלא בדרך של ערעור - דרך שדינה להיכשל".

בהקשר זה יש להוסיף ולהעיר, כי מסקנה זו של בית המשפט קמא מתחזקת נוכח העובדה שבפסק הדין שניתן בתביעה המקורית, שימש שיתוף הפעולה של המבקש נימוק רק לעניין מתן פטור מתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

טענת מעשה בית דין. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה. בע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה (שותפות רשומה) נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', פ"ד מב (4) 805, נקבע כך:

"בתביעה שמוגשת במועד מסוים בגין הפרה נמשכת של חוזה, אין התובע יכול לתבוע נזק עתידי, באשר אותה עת אין לדעת אם מעשה ההפרה ימשך.

לגבי מעשה נזיקין נמשך נקבע בע"א 47/68 (פד"י כג(2)52, 56ב) מפי השופט לנדוי (כתוארו אז) לענין זה:

'הסגת-גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה ואין הוא יכול לתבוע נזק צפוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת-הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת-הגבול גם אחרי הגשת התביעה נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על-פיה בתביעה שניה וחוזר חלילה'...

נראה לי שדין דומה יש להחיל לגבי הפרה נמשכת של חוזה. ואם בהפרה אחת נמשכת כך, קל וחומר הוא הדין בהפרות שמופר החוזה מפעם לפעם (ע"א 27,201/80 פד"י ל(1)393 בעמ' 400ז')".

ובהמשך:

"סעדים בגין עילה אחת שנולדה בטרם הגשת התביעה חייב התובע לכלול אותם כולם בתביעתו. התקנות 44 ו-45 מתייחסות לפיצול סעדים בגין עילה אחת. נכון ודאי שעתירה לסעד של פיצויים בגין ההפרות שארעו עד למועד הגשת התביעה הראשונה, צריך היה התובע לכלול באותה תביעה, אלא אם הותר לו לגבי כך פיצול סעדים על פי תק' 45. משלא נתבקש ולא הותר פיצול כזה בתביעה הראשונה, הרי לפי תק' 45 סיפא הדין הוא כי התובע לא יוכל לתבוע סעד בגין עילה זו לאחר מכן.