החלטה בתיק ברע 2948/05

בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת מיכל נד"ב), מיום 26.10.2005, שניתנה בה"פ 143/05, 148/05 ו- 149/05, בה נדחתה טענת המבקשים לפיה, אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בהליכים שהוגשו על ידי המשיבה וכן נקבע היקף העניינים אשר יידונו במסגרתם של הליכים אלה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

בתאריך 7.4.2005 הגישה המשיבה נגד המבקשים שלוש תביעות, בדרך של המרצות פתיחה, לפיהן התבקש בית המשפט ליתן צו כנגד המבקשים והמשיב הפורמלי, שיאפשר לה לתפוס את החזקה המיידית במקרקעין, המוחזקים בידי המבקשים, בשטחו של המשיב הפורמלי, לצורך עבודות סלילת דרך פרברים מהירה, הידועה ככביש 431.

הבקשות נסמכות על צו שר התחבורה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) - 1943 (להלן: " הפקודה"), אשר פורסם ביום 26.9.2000.

המבקשים טענו כי בית המשפט נטול סמכות עניינית לדון בהליכים מאחר שהסעד המבוקש בהמרצות הפתיחה הוא בעלות ולא חזקה, שכן צו ההפקעה לפי הפקודה אינו מקנה למשיבה זכות במקרקעין אלא רק אפשרות להתחיל בהליכי תפיסה (סעיף 4 לפקודה). עם כלות תפיסת החזקה תוכל המבקשת להירשם כבעלים כקבוע בסעיף 5 לפקודה לכן, הליך התפיסה הנדרש בתובענה אינו עניין שבחזקה ובשימוש במקרקעין, אלא הוא יורד לשורש מוסד הקניין, שכן ללא צו התפיסה לא תהיה למשיבה אפשרות להירשם כבעלת המקרקעין ולפיכך, עניינו של ההליך בעלות במקרקעין והסמכות לדון בסוגיה זו נתונה לבית המשפט המחוזי.

המבקשים מוסיפים ומפנים גם להחלטתו של כב' השופט ר. אמיר בה"פ (כ"ס) 527/00, לפיה על פי הפקודה, שהנה חוק מיוחד, נתונה הסמכות לדון בהליכים על פיה לבית המשפט המחוזי ומשכך, יש להעדיף חוק מיוחד זה על הוראת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, המסמיך את בית משפט השלום לדון בעניינים של שימוש והחזקה במקרקעין ומכאן, שגם על פי הוראת הפקודה בית המשפט המוסמך הנו בית המשפט המחוזי.

לחילופין נטען, כי מכיוון שההליך הנו הליך מקדים להפקעת המקרקעין נתונה הסמכות לבג"צ, כפי שנפסק ברע"א 5664/04, מדינת ישראל נ' יואב בן גרא (תק-על 2005 (1)). כמו כן טוענים המבקשים כנגד אותו חלק של ההחלטה המגביל את הדיון באופן שלא תותר הרחבת יריעת המחלוקת.

מנגד, טענת המשיבה כי שאלת הסמכות נדונה והוכרעה ברע"א 3531/94 אלדן אביגדור ואח' נ' מדינת ישראל ואח' ואין להרהר עוד אחר קביעה זו.

כן מבקשת המשיבה להותיר על כנה את ההחלטה לעניין המסגרת הדיונית, בהיותה נסמכת על פסק הדין בע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות - רכבת ישראל נ' הדסה אביגדורוב ואח' (להלן: " עניין אביגדורוב") וכן על רע"א 3092/01 קיסר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, תל-אביב יפו פ"ד נז(1) 313.

דיון

א.         סמכות עניינית

            סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט קובע כי תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין יידונו בפני בית משפט השלום.

            בבר"ע 3531/94, בעניין אלדן, נדונה שאלה זהה לזו המועלית בענייננו וקובע כב' השופט ת' אור:

            " התובענה שהגישו המשיבים הינה, הן במהותה והן בסעד המבוקש, תביעה שעניינה חזקה וסילוק יד. תביעה כזו הינה בסמכותו של בית משפט השלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984. זו גם דעתו של א' קמר בספר 'דיני הפקעת מקרקעין' (מהדורה רביעית בעמוד 112).

            אין התביעה משתנה באופיה רק בשל כך שבית המשפט יידרש לדון, מכוח סמכותו הנגררת, בשאלת תוקפו של הצו שניתן על פי סעיף 3 לפקודה או בשל נפקות שתהיה לפסק הדין שינתן על ידי בית משפט השלום לעניין סעיף 5 לפקודה"

דהיינו, למרות שהליך תפיסת החזקה הינו שלב מקדים להפקעת המקרקעין ולקבלת בעלות בהם אין לראות בסעד המבוקש סעד שעניינו בעלות במקרקעין, אלא סעד שהינו במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ויפים דברים אלה גם לענייננו.

בהחלטתו של כב' השופט אמיר, בעניין מוסטפה חסן (ה"פ (כ"ס) 527/00), מבקש כב' השופט לאבחן את האמור בעניין אלדן מענייננו בשל העובדה שכב' השופט אור לא דן בשאלה האם יש ליתן עדיפות לחוק המיוחד - הפקודה על פני החוק הכללי חוק בתי המשפט.

אין דעתי כדעתו, בעניין אלדן ציין כב' השופט אור כי הדיון מתנהל במסגרתו של הליך על פי הפקודה וחזקה עליו כי לא נעלמה מעיניו הוראת סעיף 2 לפקודה עליו מבסס כב' השופט אמיר את מסקנתו. אולם מעבר לדרוש יאמר כי חוק בתי המשפט הנו חוק מאוחר לפקודת הדרכים אשר קבעה בסעיף 2 כי: " בית משפט פירושו בית המשפט לקרקעות שבתחומי שיפוטו נמצאת כל קרקע כמוגדר בפקודה הזאת" ולפקודת בתי משפט (הוראות מעבר) תש"ח - 1948, אשר ביטלה את בית המשפט לקרקעות והעניקה את סמכויותיו לבית המשפט המחוזי, ואף ביטל את פקודת המעבר.

סבורה אני לראות בהחלטה בעניין אלדן קביעה לפיה, יש להעדיף את הוראת חוק בתי המשפט על פקודת המעבר כאשר אין הוראה מפורשת המחייבת יישומה,  מאחר שמטרתו להסדיר את שאלת חלוקת הסמכויות בין הערכאות, באופן כולל על פי הסעד המבוקש ובהעדר הוראה מפורשת לסתור יש לפעול על פיו.

על אף העובדה שההחלטה שניתנה בעניין אלדן אינה בעלת תוקף מחייב כפי שמציין כב' השופט אמיר, מקובלת עלי ההשקפה שבנסיבות העניין אין לסטות מהאמור בה ולהתעלם מהנחייתה.

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לסמכות העניינית.