החלטה בתיק ברע 2828/04

בקשות רשות לערער כנגד החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט צ' כספי) מיום 08.08.2004, לפיה ניתנה למבקש בבר"ע 2840/04 (להלן: "המבקש" או "אבי") רשות להתגונן, בטענה אחת בלבד, כנגד תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר.

הרקע וההליכים

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים כפי שתוארו בבר"ע 2840/05 הן כדלקמן: אשתו של המבקש- גב' יפעת שילר (להלן: "יפעת"), המשיבה- גב' אביטל עמיכאן (להלן: "המשיבה" או "אביטל") ומר אברהם וואלך (להלן: "רמי") הינם אחים. בעקבות התנגדות לצוואה שהגישה אביטל הגיעו האחים להסדר פשרה אשר קיבל ביום 24.10.2000 תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, לפיו הוסכם, בין היתר, כי בית המגורים בו גדלו האחים ברח' קק"ל בתל-אביב, יימכר בדרך של פירוק שיתוף. ככונסי נכסים וכנאמנים האחראים לביצוע המכירה מונו באי כוחם דאז של הצדדים. מאחר שהנכס לא היה רשום על שם המורישים ומצב הזכויות בו לא היה ברור, לא הצליחו הנאמנים למכור את הנכס במשך פרק זמן ניכר, ולפיכך הוסכם על דעת הצדדים כי תערך התמחרות בינם לבין עצמם, בה זכו יפעת ואבי. בעקבות הבעיות הרישומיות, נקבע בהסכם המכר שנכרת ביום 12.06.2002, כי הנכס יימכר "AS IS". כמו כן, נקבעו בו שורת הוראות שנועדו להסדיר את חובת הצדדים לשאת בתשלומים הדרושים להסדרת רישום הזכויות בנכס. דא עקא, לאחר שהוחל בביצועו של הסכם המכר, הסתבר כי המצב התכנוני של הבית שונה מזה שהיה ידוע לצדדים: החצר הקדמית שבין הבית לרחוב הופקעה זה מכבר (ואף שלא בידיעת המורישים) לטובת עיריית תל-אביב לצורך הרחבתו של רח' קק"ל.

באת כוחם של הרוכשים שלחה ליתר האחים הודעה על ביטול הסכם המכר, הנושאת תאריך 18.12.2002. בהמשך, ביום 12.06.2003, הגישה המשיבה כנגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן ובה העלה שתי טענות מרכזיות: הראשונה- עניינה הודעת הביטול שעילתה גילוי השוני במצב הזכויות בנכס; והשנייה-  סירובה של המשיבה לשלם את ההוצאות המגיעות ממנה על פי ההסכם תוך שחרור כספי הנאמנות בניגוד להסכם, ולדידו של המבקש נסיבות אלו מצדיקות אף הן את ביטול ההסכם.

החלטת בית המשפט קמא

בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 08.08.2004, דחה את בקשת הרשות להתגונן ככל שמדובר בביטול ההסכם בהסתמך על הטענה הראשונה בקבעו:

"אין למבקש טענת הגנה ראויה בגין הטעות הואיל ואין הוא מייחס ידיעת הטעות למשיבה (ראה מכתב הביטול נספח "ד" ותצהיר המבקש), ועל כן דין הטעות הנטענת נקבע לפי סעיף
14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. לא היה בידי המבקש הכח לבטל את החוזה במקרה כזה [ד"נ 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב, פד"י נז(2) עמ' 632]".

לעומת זאת, העניק בית המשפט קמא למבקש רשות להתגונן בטענתו השניה בקבעו:

"מאידך לא נסתרה טענת המבקש באשר להפרת החוזה על-ידי המשיבה בגין אי תשלום ההוצאות המגיעות ממנה מתוך כספי הנאמנות שהופקדו לזכותה לצורך כך. השאלה אם הפרה זו היא יסודית ומקנה זכות ביטול לא נדונה (מילה לא ברורה, ש.ד.) על כן מהראוי להקנות רשות להתגונן בטענה זו".

בגין החלטה זו, על שתי פניה, הוגשו הבקשות לרשות ערעור שבפני.

טענות הצדדים

בבר"ע 2840/04 מלין המבקש כנגד הקביעה לפיה הטעות ביחס למצב הזכויות בנכס אינה מעלת טענת הגנה שבגינה הוא זכאי לרשות להגן. לטענת המבקש, אין המדובר בטעות משותפת, ואפילו זה המצב, הרי שיש מקום ליתן לו רשות להתגונן אף בטענה זו. מסביר המבקש, כי טענת "טעות משותפת" יכולה לעלות הן במסגרת תביעה והן כטענת הגנה. על מנת שיוענק הסעד המתאים, על בית המשפט לבחון את ההסכם על מכלול הנסיבות האופפות אותו. דחיית הבקשה לרשות להתגונן תסכל מתן סעד כאמור. עוד טוען המבקש, כי טענת אי ההתאמה בממכר מקימה לו עילה לביטול ההסכם וכן יש ליתן לו רשות להגן מכיוון שאכיפה בנסיבות מקרה זה תהיה בלתי צודקת.

בבר"ע 2828/04, הליך אותו יזמה המשיבה, נטען כי היה על בית המשפט לדחות את הבקשה גם ביחס לכספי הנאמנות. לטענת המשיבה, שגה בית המשפט קמא משנמנע מלדון בשאלה האם ההפרה הנטענת עולה כדי הפרה יסודית המצדיקה את ביטול ההסכם. לשיטת המשיבה, היה מקום לדון בשאלה כבר בשלב זה, שכן טענותיו של המבקש בעניין זה אינן מקימות לו כל הגנה משפטית. מסבירה המשיבה, כי אף אם יקובלו טענות המבקש במלואן, ברי כי אין הן מהוות הפרה יסודית המקנה למבקש זכות לביטול ההסכם. משכך, לשיטתה, מתן רשות להתגונן בטענות אלו תביא לניהול הליך משפטי עקר.

דיון

דין הבקשות להידחות. לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, על שתי פניה.

באשר לבר"ע 2840/04- דיני הטעות מוסדרים בהוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים" או "החוק") הקובע:

"14. טעות

(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."