החלטה בתיק ברע 2817/06

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ל' צבר) מיום 07.11.06 לפיה נדחתה בקשת המבקש לשינוי מועד הדיון.

הרקע לבקשת רשות הערעור כפי שהוא עולה מן הבקשה ונספחיה הוא כדלקמן:

בתאריך 26.09.06 נשלחה הזמנה לישיבת הוכחות שנקבעה לתאריך 20.11.06. ב"כ המבקש, בהסכמת ב"כ המשיבה, ביקש לבטל את מועד הדיון מן הטעם שבמועד זה קבוע לו דיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

בתאריך 23.10.06 הורה בית המשפט קמא לב"כ המבקש לצרף העתק מהזימון לבית המשפט המחוזי. ב"כ המבקש פעל בהתאם להחלטה זו וצירף העתק מהזימון.

בתאריך 25.10.06 ניתנה החלטת כב' השופטת שטמר (ס.נ.) לפיה ינסה ב"כ המבקש לדחות את מועד הדיון בבית המשפט המחוזי, וזאת נוכח העובדה שמועד הדיון בבית המשפט קמא נקבע לישיבת הוכחות. יוער, כי החלטה זו ניתנה בהעדרה של כב' השופטת צבר.

בהמשך, ובהסכמת ב"כ המשיבה, הגיש ב"כ המבקש "בקשה חוזרת לביטול מועד דיון". בבקשה זו הסביר ב"כ המבקש, שעוד בטרם בדק את האפשרות לדחות את מועד הדיון, הסתבר לו, כי במסגרת תפקידו כמנהל עיזבון על פי מינוי בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, נדרש הוא לשהות בהולנד בין התאריכים 16-23 בנובמבר. ב"כ המבקש הוסיף והסביר כי מועד נסיעתו לא נתון היה לשיקול דעתו, בהיותו מותאם למועד נסיעתו של אחד היורשים.

בתאריך 07.11.06 החליטה כב' השופטת צבר כי "הבקשה נדחית בשנית".

בפתח בקשת רשות הערעור מעלה ב"כ המבקש טענה נוספת, ולפיה "ביהמ"ש קמא, מסיבות שאינן נהירות למבקש ולבא-כוחו כלל וכלל, כבר מספר שנים מסרב בעקביות לכל בקשה המוגשת על-ידי המבקש, הן מבחינה מהותית והן מבחינה דיונית ... מצב הדברים האמור לעיל יוצר תחושה בלתי נוחה, בלשון המעטה, אצל המבקש, כאשר תחושה זו הולכת ומתעצמת נוכח ההחלטה נשוא הבר"ע שבפנינו". טענה זו מוטב היה כי לא תעלה. על-פניו, נראה כי המבקש רומז לקיומו של משוא פנים מצד בית המשפט קמא. ככל שאלו הם פני הדברים, יכול המבקש להגיש בקשה מתאימה בעניין זה לבית המשפט קמא, אך ברי כי טענה זו אינה ראויה להתברר במסגרת בקשת רשות הערעור שבפני. מובהר, כי אין בדברים אלו כל הבעת עמדה באשר לאופן התנהלותו של בית המשפט קמא או באשר לסיכוייה של בקשה שכזו, אם וככל שתוגש.

ב"כ המבקש אף מלין על כך שהחלטת בית המשפט קמא ניתנה ללא הנמקה, ולטעמו, ממקרא ההחלטה עולה חשש לפיו לא היה ער בית המשפט קמא לנימוקי בקשתו השנייה. אין בידי לקבל טענתו זו. חזקה על בית המשפט קמא כי הוא בקי בפרטי ההליכים המתנהלים בפניו, ויש להניח כי הדיבר "הבקשה נדחית בשנית" מקביל לכותרת בקשת ב"כ המבקש- "בקשה חוזרת לביטול מועד הדיון".

לגופו של עניין, טוען ב"כ המבקש כי "על-פי תפיסת עולמו של הח"מ אך טבעי ומתבקש הוא כי בין ציבור השופטים לציבור עוה"ד תהא הבנה הדדית כי המדובר בבני אדם, אשר יש להם מערכת חיים הן פרטית והן עסקית החורגת מאולמות ביהמ"ש, ואך מובן הוא כי מי שתחום עיסוקו הוא בליטיגציה ומופיע כמעט יום ביומו בפני הערכאות השונות, יאלץ לקבל את עזרת ביהמ"ש כאשר נזקק הוא לביצוע פעולות דחופות שונות הנקרות במהלך עיסוקו ו/או במהלך צרכיו הפרטיים, ככל האדם, שהרי כמעט בכל יום ויום יהיה תיק כלשהו 'קרבן' לאילוץ שנוצר במערכת החיים". שותפה אני לעמדתו העקרונית של ב"כ המבקש כי נדרשים שיתוף פעולה והבנה הדדים בין ציבור השופטים לציבור עורכי-הדין. וכן, ברי כי במסגרת מהלך העניינים השוטף נופלים תיקים 'קרבן' לאילוצים אלו ואחרים. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לפיה אין מקום לדחות את מועד דיון ההוכחות.

לא בנקל יתערב בית משפט זה בשיקול דעתו של בית המשפט קמא בניהול יומנו. במיוחד כך, משבית המשפט קמא הורה על קיום הדיון במועדו. ברע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (תק-על 2005 (3) 3394) הדגיש בית המשפט העליון את הבעייתיות הנובעות מריבוין של בקשות דחייה והיעתרות להן ביד קלה, וקבע כי:

"לא ניתן לבחון בקשת דחייה ספציפית אך ורק על רקע האינטרסים של בעלי הדין בתיק המסוים, אלא על בית המשפט לשקול אף את האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, ולמעשה את האינטרס של כלל הציבור... הואיל ולהחלטות בבקשות דחייה יש השלכה מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין בתיק המסוים, אין ליתן משקל מכריע להסכמת הצדדים, שעה שעל בית המשפט להחליט האם להיעתר לבקשת הדחייה או לדחותה... לפיכך, אף אין ליתן משקל יתר להסכמת הצדדים, שעה שעל ערכאת הערעור לשקול בקשת רשות ערעור מוסכמת, המכוונת נגד החלטה של הערכאה הדיונית שלא לדחות מועד דיון".

בהקשר זה אוסיף, כי לא מצאתי בבקשת רשות הערעור שבפני כל הסבר מהותי מדוע עדיף קידום ענייני העיזבון על-פני ניהול ישיבת ההוכחות. מובהר, כי אינני מקלה ראש במצוקתו של ב"כ המבקש, שהינה ברורה ומובנת. יחד עם זאת, מן הראוי שהיורשים יעשו מאמץ להתאים את סדר יומם לסדר יומו של בית המשפט קמא, אם חפצים הם לקדם את עניינם בצורה יעילה ומבלי שייגרמו הוצאות בלתי רצויות לקופת העיזבון. 

לא למותר לציין, כי ב"כ המבקש העדיף לקדם את הטיפול בעניין העיזבון על אף שידע כי מועד דיון ההוכחות שנקבע ליום 20.11.06 טרם נדחה. לפיכך, לפתחו רובץ האשם, שכן נטל סיכון כי בקשתו לדחיית מועד דיון ההוכחות תידחה, ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. אוסיף, כי התנהלות זו, בה הבקשה לדחיית מועד הדיון הוגשה לאחר ההיערכות לנסיעה, אינה דוגמא ל "הבנה הדדית" שראוי כי תשרור בין ציבור השופטים ועורכי-הדין. נהפוך הוא.  לכאורה, מדובר בניסיון בלתי ראוי להעמיד את בית המשפט קמא בפני עובדה מוגמרת,  ואין ליתן לכך יד.

מעבר לדרוש יוער, כי ב"כ המבקש לא ציין כמה עורכי-דין במשרדו, ומדוע לא יכול היה להיערך מבעוד מועד לטיפול בשני העניינים.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום כ"ג בחשון, תשס"ז (14 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.