בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט צבי דותן) מיום 20.09.06 (ת.א. 2414/02) בה נקבעה חבותו של המבקש כערב.
הרקע העובדתי:
בתאריך 01.01.01 התקשרה המשיבה בהסכם הפצה לשיווק מוצרי קוסמטיקה עם חברה בשם נייטשר לייף בלו בע"מ ובן ציון הגואל, מנהלה.
על פי הנטען בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט השלום בהרצליה, בסיומם של הקשרים העסקיים בין הצדדים נותר חוב שלא נפרע בגין סחורה שסופקה על ידה, חוב מוניטין וערך מלאי, החוב הנטען מסתכם ב- 1,412,583 ש"ח.
המבקש בבקשה זו נתבע מתוקף חתימתו על ההסכם כערב.
בכתב ההגנה, אשר הוגש על ידי המבקש, נטען כי רומה על ידי בן ציון הגואל ובנו גל אשר הציגו בפניו הזדמנות עסקית חד-פעמית, בהסתמך על הפוטנציאל הרווחי הגלום במוצרים. מצגים זהים הוצגו בפניו על ידי מנהל המשיבה דורון ולנסי. עוד נטען על ידו כי מצבם הכספי הקשה של הגואל ובנו הועלם ממנו, ואילו היה יודע את העובדות כהווייתן, לא היה מתקשר בהסכם. בתצהיר העדות הראשית, אשר הוגש על ידי המבקש, נטען כי אי החתמתו של גל הגואל כערב על ההסכם, בניגוד למצג לפיו אף הוא ערב לעיסקה, הינה רשלנות רבתי ומצדיקה דחיית התביעה נגדו. המבקש גם הכחיש את טענת המשיבה, לפיה הוא זה שהתחייב להחתים את גל הגואל כערב.
בקדם המשפט פוצל הדיון לשאלת החבות ולשאלת היקף החיוב. החלטתו של כב' השופט דותן מתייחסת לחבותו של המבקש כערב.
בדיון מקיף וממצה בחן כב' השופט דותן את טענות המבקש ומסקנתו היתה כי גרסתו של המבקש הופרכה בחקירה נגדית, ולאחר שקילת עדויות הצדדים, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המבקש
"ידע גם ידע על קיומו של קשר עיסקי קודם עם הגואל, קשר שהסתיים בהפסד ובחוב (בין היתר) לתובעת, וכי הוא במפורש ובניגוד לאמור בתצהירו נכנס בכדי 'לכסות חובות של אחרים', היינו, 'כל מה שהיה, חובות של ספקים, ובבנקים, חובות של החברות, זואי, או לקנות את הסחורה, כל זה אני שילמתי מהכיס שלי'... מכאן שהוא
ידע מלכתחילה כי מעורבותו בעיסקה היא בכדי לשמש גב פיננסי לביצועה, כטענת התובעת (המשיבה - ש.ד.)
, וטענת מצג השווא והקנוניה נראית, לאור זאת, לא מבוססת...".
גם יתר טענותיו של המבקש, ככל שהן מתייחסות למצגים שהוצגו בפניו, נדחו אחת לאחת.
עוד צויין בהחלטה כי בניגוד לטענה לפיה הסכם הערבות "דינו להתבטל", הודעת ביטול מעולם לא נמסרה והמבקש לא ביטל ולא טען שביטל את ערבותו.
באשר לאי החתמת גל הגואל כערב להסכם, בית המשפט העדיף את גרסת המשיבה, לפיה גל הגואל לא חתם כערב, מאחר שהמבקש הוא שהיה אמור להחתימו ולא עשה כן. משכך, הביע דעתו כי הוא מוותר על חתימתו של הערב הנוסף.
בית המשפט הסתמך, בין היתר, על העובדה שולנסי לא היה מעוניין כלל בחתימתו של גל הגואל, לאור נסיונו העיסקי הקודם עמו, ודרש ערב טוב להנחת דעתו והמבקש עמד בדרישה זו. משנקבע כי המבקש הוא שויתר על חתימתו של גל הגואל, הוסיף את המשפט והבהיר כי אין הוא יכול לחמוק מחבותו כערב, תוך הסתמכות על מחדל שלו, או הפרת הבטחה שנטל על עצמו.
בבקשת הרשות לערער ממקד ב"כ המבקש את טענותיו בהפטר המבקש, בשל העובדה שגל הגואל לא חתם על כתב הערבות. המבקש אינו חולק על ההלכה כפי שפורשה על ידי בית המשפט, לפיה בידי הנושה האפשרות להוכיח ויתור על הערבות הנוספת, אולם להשקפתו המשיבה לא עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכחת טענה זו.
מעבר לעובדה שאין זה מדרכו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים הנסמכים על התרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים, גם לגופו של ענין סבורה אני כי היו בפני כב' השופט דותן ראיות די והותר לקבלת גרסת המשיבה.
כפי שצויין לעיל, גרסתו של המבקש בשאלות העובדתיות העיקריות הופרכה מיניה וביה והוכח כי בניגוד לטענותיו העובדתיות בדבר מצגי שווא שהוצגו לו, הסתבר כי היה מודע היטב לכל העובדות הרלבנטיות. משנתגלתה עדותו של עד כבלתי מהימנה בנקודה כה מהותית, רשאי בית המשפט שלא להסתמך על גרסתו גם בנושאים אחרים. כב' השופט דותן נקט בזהירות והוסיף ובחן את הגיונן של הגרסאות זו מול זו, ולנוכח העובדה שהמבקש אף הודה כי מנהל המשיבה לא רצה כל שיג ושיח עם הגואל, לאור נסיונו הקודם, העדיף את גרסת המשיבה.
אם אלו פני הדברים, ברור שלא היה למשיבה ענין גם בערבותו של הגואל ומי שהיה מעוניין בערב הנוסף היה המבקש, אשר התחייב להחתימו על כתב הערבות.
ההלכה לפיה מסמך שלא נחתם בידי כל המתחייבים על פיו לא יחייב את אלו שחתמו עליו והרציונל שביסודה הובאו בע"א 610/68
הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, ואח', פ"ד כג (1) 410, 417:
"אם אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו, ביחד עם אחר או אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה, ולאחר מכן הסתבר כי 'החייבים' האחרים או מי מהם, לא חתמו, כי אז יהיה פטור- ויהיו פטורים גם החותמים האחרים- מהחבות הנדונה. טעמה של ההלכה הזאת הוא, כי במצב דברים שכזה, עשויה להיפגם זכות ההשתתפות, שהיתה קמה לטובת החייב שחתם, היא הזכות לחזור על מספר מסויים של בני אדם באשר להשתתפותם בסכום שנאלץ לשלם לנושה יתר מעל לחלקו בחבות הנדונה; ומכאן, שיפה כוחה של ההנחה, כי אותו חייב חתם על המסמך החוזי רק מתוך אמונה שגם האחרים יחתמו עליו, ושהוא לא היה חותם, אילו ידע מראש שגם האחרים, או מי מהם, לא יעשו כן".
בפסיקה מאוחרת יותר (ע"א 72/74
רפאל שומר נ' אפרים וסולומון דוד, פ"ד כח (2) 351, 354) הובהר, כי הנושה רשאי להביא ראיות לסתור את ההנחה בבסיס הלכה זו, הפועלת לזכותו של הערב: