החלטה בתיק ברע 2646/05

1.         המבקשת היא התובעת, הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת"א מיום 6/6/05, שניתן על ידי כב' השופטת מיכל ברק-נבו, בעניין הפרת הסכם שכירות.

2.         המבקשת היא בעלת דירה שנמצאת ברח' הרוא"ה ברמת גן. בין הצדדים נחתם הסכם להשכרת הדירה לתקופה של שנה החל מיום 1/1/04 ועד ליום 31/12/04 (להלן: "תקופת השכירות"). המבקשת טענה בכתב התביעה, כי המשיבים הודיעו לה טלפונית ביום 21/4/04 כי בדעתם לעזוב את הדירה טרם סיום תקופת השכירות, בשל עזיבת המשיב 1 את מקום עבודתו ונסיעתו לעבוד ברוסיה. היא טענה, כי בהתאם להודעתם בכתב מיום 6/5/04 הפרו המשיבים את הסכם השכירות, עזבו את הדירה ביום 13/6/04, לא דאגו להביא שוכרים חלופיים ולא ששילמו את דמי השכירות ותשלומי הדירה הנלווים עבור כל תקופת השכירות כפי שנקבע בהסכם. עוד היא טענה, כי המשיבים לא שילמו כנדרש לחברת החשמל ולחברת בזק וכי הם גרמו לנזקים נוספים בחדר השינה, במטבח, בחדרי השירותים  והמקלחת אשר בגינם היא נאלצה לתקן ולשפץ את הדירה בעצמה ועל חשבונה.

3.         המבקשת טוענת בבקשתה זו, כי הסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה ניתנה טרם התברר לה, כי למרות שהמשיבים הודיעו לה כאמור, כי הם נוסעים לעבוד ברוסיה הם היו למעשה בארץ לפרקי זמן לכל אורך תקופת השכירות שנקבעה בהסכם. לטענתה, מבירור שערכה במשרד הפנים התברר לה, כי המשיבים ידעו שהם עומדים לעזוב את הארץ עוד בחודש פברואר 2004 אולם הם לא הודיעו לה על כך. המבקשת טוענת, כי בית משפט קמא טעה בהתעלמו מהעובדה כי סעיף 14 להסכם השכירות קובע מפורשות, כי אם ינטשו השוכרים את המושכר יהא עליהם לשלם את דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות. עוד היא טוענת, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לטענתה לכך שלמרות רצונה להקטין את הנזק וניסיונותיה לעשות זאת - לא הצליחה לעשות זאת. המבקשת טוענת כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנזקים שנגרמו לה.

4.         המבקשת ציינה בבקשתה כי מייד לאחר שהתברר לה כאמור, כי המשיבים היו בארץ לפרקי זמן שונים לאורך כל תקופת השכירות, היא הגישה בקשה מנומקת לבית משפט קמא לביטול פסק הדין שניתן על ידו, ואולם בית המשפט דחה את בקשתה.  מכיוון שכך, הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

5.         כידוע, על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא וכי יש סיכוי לערעור ( ראה ע"א 6581/98  זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות . תק-על 2005(1), 2899 ,עמ' 2903 , כן ראה סעיף 64 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד 1984.). לא כל שכן כאשר מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד, 1984.

6.         במקרה דנן הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

ביהמ"ש קמא הסביר לצדדים את משמעות הסכמתם לפיה ינתן פס"ד על דרך הפשרה וללא נימוקים. לאחר ששמע את הצדדים ועיין בכל המסמכים שהוגשו, לפיו חייב בית המשפט את המשיבים לשלם למבקשת סך כולל של 4,800 ש"ח. 

קביעותיו של בימ"ש קמא מבוססות על התרשמותו של בית המשפט מהעדים ועל קביעות בעניין מהימנות העדים שהעידו בפניו. בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים אלו (ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2), 661 ,עמ' ).

7.         כלל ידוע הוא, כי פסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש על דרך הפשרה לפי ס' 79א. אינו ניתן לערעור אלא במקרים קיצוניים, וכי עילות ההתערבות של ערכאת הערעור הן מצומצמות ביותר. בית המשפט של הערעור ייטה להתערב רק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות שנפסקו. ראו למשל:  עא 6695/02 פרופסור אריה שנקמן נ' פרופסור משה זרודי [פדאור (לא פורסם) 03 (2) 535]:

"אמנם הסכמת בעלי-הדין לפי סעיף 79א אין בה כדי לשלול מהם, מעיקרא, את הזכות לשוב ולפנות לערכאת ערעור כדי להעלות בפניה את השגותיהם בעניין תוצאותיה של הפשרה (ראה ע"א 364/89 עותמן נ' בויארסקי [1]). עם זאת, עילות ההתערבות בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית-המשפט ייטה להתערב בפסק-דין של פשרה אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו"".

כן ראה רע"א 96 / 6756 זוננשוילי יצחק נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ [פדאור (לא פורסם) 97 (2) 465] :

"צדדים המפקידים הכרעות אלה בידי בית המשפט, על מנת שיפסוק בהן על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם, בין בערכאה ראשונה ובין בערכאת ערעור, ולצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות ביניהם במסגרת הדיון בערכאות ערעור. התערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, באופן דומה או זהה לאופן ההתערבות בפסק דין "רגיל" פוגעת בציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות, ובתכלית דבר החקיקה. אין משמעות הדברים, כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה הוא פסק דין החסין בפני ערעור, אולם העילות להתערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו." (וראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, 1995, בעמ' 858). רשימת עילות ההתערבות אינה רשימה סגורה, והיא תיקבע ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו. "

וכן ראה ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה נג (1) 337. 

8.         בענייננו בימ"ש קמא שמע את הצדדים, שמע את כל טיעוניהם, התרשם מעדותם ועל סמך זאת נתן את פסה"ד.

במקרה דנן, לא הוצגו כל נסיבות המצדיקות התערבות בפסיקתו של בימ"ש קמא, אשר היתה כאמור, על דרך הפשרה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. הנני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך כולל של 1000 ש"ח.

ניתן היום ט"ז בשבת, תשס"ו (14 בפברואר 2006) בלשכתי.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.